ברירת מחדל

זה כאב טוב, זה כאב שעושה לי טוב, איכשהו.

אני כנראה מכורה אליו לגמרי כי אני לא ממש נותנת לעצמי לעבור הלאה.

אבל היום היה בין הפעמים הראשונות שחייכתי והתכוונתי לזה, במיוחד כשראיתי אותו מתופף (: 

גם אחר כך כשהוא הצחיק אותי 15 אלך פעמים כמו תמיד. 

החיוך הזה שלו והעיניים שתמיד נוצצות במין הילה ירוקה כזאת בדרך כלל ממש מכאיבים לי.

וזה מכאיב לי כי הוא לא שלי אולי, ואולי פשוט כי זאת לא אהבה טובה.

אבל הפעם משהו בחיוך שלו עשה לי די טוב, זה כאב בצורה שחיממה לי את הלב, ולפחות לא הרגשתי ריקה כמו בדרך כלל.

אני מרגישה כאילו אני חוזרת כמעט שנה אחורה לתקופה שעוד לא הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש, פעם הוא היה סתם קראש...