ברירת מחדל

אביב אמרה לי לכתוב את הבלאגן שהולך לי בראש. 

אני לא באמת יודעת מה לכתוב כי אני לא יודעת מה עובר עליי, למה אני לא מצליחה להפסיק להקפיץ את הרגל,

או למה אני לא מצליחה לשמור על חוט מחשבה אחד, למה למרות שאני חולה מתה מתחשק לי לצאת לריצה ולא לחזור לשום מקום יותר.

יש לי צמרמורת בכל הגוף, אני מפחדת נורא, אם באמת מתחיל לקרות תהליך טוב ואני מתגברת עליו מה כבר ישאר לי?

הוא כל המחשבות שהיו לי בשנה האחרונה, הוא היה המטרה שלי, הוא היה מה שעשה לי טוב ומה שעשה לי רע. 

היום בדיוק דיברנו על מתי נפגשנו, זה מצחיק כי הוא מחשיב את הפעם הראשונה שנפגשנו הדאבסטפ שהיה באביב שנה שעברה,

אבל מבחינתי הפעם הראשונה שנפגשנו היה הפעם ההיא שהוא בא להבחן אצלנו בבית ספר ואף אחד לא הסכים להגיד לי איך קוראים לו ונורא התביישתי ללכת לדבר איתו.. 

איך זה שנשיקה איתו לא הרגישה לי טעונה במיליון חלקיקים של רגשות כמו תמיד? למה לא הייתה לי את התחושה הזאת בבטן אני מתחשמלת בכל הגוף אבל שאני לא רוצה שזה ייפסק לעולם ושכל מה שעובר לי בראש זה "אומייגאד." ?

אל תבינו אותי לא נכון, היה קסום כמו תמיד, הרי הוא מוכשר בכל מה שהוא עושה, פשוט היה שונה כל כך.. 

ובסופו של דבר, אני לא באמת יודעת אם משהו השתנה. אחרי הכל בבוקר כשקמתי והשמש האירה עליו בצורה מושלמת 

הלב שלי הפסיק לפעום, לא היה לי אכפת משום דבר אחר. וזה היה כל כך מוחשי והוא היה כל כך פה. והוא חיבק אותי והצמיד אותי אליו

ושאל אותי למה הלב שלי פועם כל כך מהר ואמרתי לו שאני לא יודעת. לא שיקרתי. 

ואין לי יותר סדר כרונולוגי לכלום, רק צמרמורת וכאב ראש מוחץ, והבלאגן הזה לא יוצא לי מהראש

לחיי התסכול, אין משהו שאני שונאת יותר מלא לדעת מה אני מרגישה.