ברירת מחדל

הבלאגן בראש לא עובר לי משלשום, ועכשיו מתלווה אליו סיוט מוזר שהיה לי.

חלמתי שיותם מוצא את הבלוג שלי וקורא את כל הפוסטים עליו. הבטן שלי מתהפכת ובא לי לבכות. 

זה שוב פעם העלה לי את הסוגייה של אם לספר לו או לא. 

ושוב פעם עניתי לעצמי על זה- אני לא יכולה לעשות לו את זה, הוא לא צריך את זה על הראש. 

חוץ מזה שאני גם מפחדת פחד מוות מהתגובה שלו.

אני לא ארשה לעצמי לאבד אותו, ולא אכפת לי מכלום. 

ואולי כל המצב הזה זה מה שמראה לי שכלום לא השתנה עדיין, ואני עדין אוהבת אותו מספיק בשביל לשים זין על עצמי,

ואותו במקום הראשון בכל ההחלטות שלי.

אני באמת כבר לא מצליחה לתאר לעצמי איך הוא יגיב, אבל אני כן יודעת שאני חשובה לו בצורה מסוימת

וכמו שלי כאב לדעת כמה אני פוגעת בשחר בלי לנסות בכלל, אני מתארת לעצמי שהוא גם ירגיש ככה, וזה לא מגיע לו.

אני כן מלאת תקווה שאני סופסוף אכיר מישהו, או אמצא מישהו שכשאני איתו כל מה שעובר לי בראש זה לא "אוף למה אתה לא יותם" 

ואולי סופסוף יעבור לי ואני אף פעם לא אצטרך לשים אותו ואת עצמי במקום הזה

והלוואי כבר יעבור לי הבלאגן הזה בראש.