ברירת מחדל

רקע- ליזי לף, "חברה הכי טובה". הכרנו בתחילת כיתה ח', התחברנו ממש מיידית. אמריקאיצ יפייפיה ומתוסבכת להפליא. 

שנה שעברה בתקופה הזאת בדיוק ליזי הייתה מאושפזת באיתנים ואני הייתי אבודה לחלוטין ובודדה יותר משאי פעם הייתי. מאז כל כך הרבה השתנה שזה פשוט לא נתפס. אני זוכרת שכל החברים שלנו היו חברים שלה שהיו גם קצת שלי. כל יום היה בדיוק אותו דבר, הדעות שלי בקשר לכל דבר היו בעצם הדעות שלה וגם הטעם שלנו בבנים היה די זהה (מה שהביא לא מעט בעיות). 

יצאנו אתמול לעיר עם איתן (חבר שלה), ואלנתן (האקס האידיוט שלי), ורק גיליתי כמה שאנחנו שונות עכשיו. אני די שונאת אותם, הם ממש על גבול הבלתי נסבלים, והם האנשים שהיא הכי מסתובבת איתם. אפשר להגיד שהם איכשהו כמו היותם והיפתוח שלה. 

בקיצור, כל הערב רק חיכיתי שייגמר או שיותוש וליה יגיעו סוף סוף... 

גיליתי איך בתקופה האחרונה פיתחתי חיים משלי, נפרדים משלה וחברים משלי שהיא לא בהכרח אוהבת, אבל זה ממש לא מפריע לי. ואני נורא גאה בעצמי שאני לא עד כדי כל בודדה שאני מתחברת לאנשים שהם כמו מקרי צדקה, רק כדי להרגיש שצריכים אותי. 

עכשיו אפשר לומר שאני המקרה צדקה של עצמי (סליחה על הרחמים העצמיים), עם האבחון דיכאון של עצמי,החרדת נטישה של עצמי, והבעיות שינה של עצמי. 

מה שהיה לי נורא נורא מוזר להבין זה איך אחרי כל הדברים הפסיכיים שעברתי בילדות דווקא לב שבור ואהבה נכזבת זה מה שהביא אותי למצב שאי נמצאת בו עכשיו. 

עם ליזי הכל התהפך לגמרי, שנה שעברה אני הייתי זאת שהכל יחסית בסדר אצלה בחיים אבל שום דבר לא מדהים. אצל ליזי היו כמה דברים מצוינים וכל שאר הדברים היו מחורבנים לגמרי. עכשיו זה בדיוק ההפך. 

אני מקווה שזה לא יתפרש לא נכון- ליזי עדיין חשובה לי ברמות היסטריות והיא בין האנשים האהובים עליי בעולם (: 

וכיאה לתקופה מחורבנת, המוטו החדש לי- OHH WELL...