ברירת מחדל

מכירים את הרגעים האלה שכל כך כועסים על כולם וכל כך עצבניים שבא לכם להעלם\ לבכות עד שארית חייכם אבל אתם לא יכולים כי פאקינג צריכים אותכם ? 

לא רוצה יותר. לא רוצה. 

למה אני תקועה במערכות יחסים חד צדדיות שרק אני צריכה לרוץ לעזור פתאום סתם ככה, גם אם זה מכאיב לי לשמוע דברים מסוימים ?

למה דווקא האנשים שאני רוצה לעזור להם נסגרים בפני ? 

מתגעגעת לתקופה שלא היו לי בעיות משלי והייתי יכולה פשוט לעזור לכולם ושזה יהיה מה שמדאיג אותי.

אבל לא, במקום אני צריכה שחברה הכי טובה שלי תנסה להתאבד שוב ברגע אני מרגישה בודדה, ויותר מבולבלת מאי פעם 

סעמק קחו אותי מכאן כבר, ועל הדרך פנקו אותי באיזה סיגריה אם אפשר 

עריכה- רציתי אקשן ? קיבלתי לפרצוף .