היו לי יומיים ממש עמוסים, כ"כ עמוסים שיצאתי אתמול מהבית ב-7 בבוקר וחזרתי לפני חצי שעה.
בסדר כרונולוגי, נפגשתי עם יותם וחבריו בביה"ס עד שהעיפו אותם כי הם בכלל לא לומדים איתנו, בכיתי כמו מטורפת לאורך כל הטקס, הגענו לגבעה וחגגנו לליזי, ביליתי זמן איכות עם פליישר כשהוא בהייפר,יצאנו לעיר, שתיתי וודקה מקולקלת (כוסאמא שלכם סופר 24 שעות) והרגשתי רע ברמות מפחידות, התעוררתי עם הנגאובר, נסעתי עם כמה בנות לצור הדסה ושם בילינו יום נעים ואיכותי עם בירה ושוקולד, וקאמל לייט.
היו לי המון דברים שנונים בראש שממש חיכיתי להגיע הביתה ולכתוב אותם, מלא תובנות על איך שאם לשמוע על חייל שאני אפילו לא מכירה ונהרג גורם לי לכ"כ הרבה כאב, אני בחיים לא אתאבד ואני בחיים לא אהיה כ"כ אנוכית.
ואני שמתי לב כמה שזה אנוכי שזה מה שאני חושבת עליו.
ועכשיו אני מרגישה קצת מגוחכת לכתוב את כל זה כי זה נשמע לי נורא מתפלסף...
טוב נו, השתדלתי לכבד את המעמד כמה שיכולתי, ובכיתי המון בפעם הראשונה באחד הימים האלה כי אני חושבת שרק עכשיו אני מספיק גדולה כדי שייפול לי האסימון של מה המשמעות של כל הדבר הענק הזה. ושמאחורי כל המספרים של הנפגעים יש אנשים אמיתיים, שהיה להם חיים, וחברים ומחשבות ואולי אפילו בלוג.
אבל היום יום העצמאות, וזה נראה לי נורא לא טבעי להתחיל לשמוח שאנחנו חיים במדינה שדורשת מילדים שגדולים ממני רק בשלוש שנים לצאת ולהלחם על החיים שלהם, בשבילי, בשבילנו, בשביל לחגוג את יום הולתה ה-65 של מדינת ישראל.
אז יאללה, חג שמח צדיקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
