ברירת מחדל

אני בחיים לא אשכח את היום הזה לפני כמעט שנתיים, שראיתי אותו בפעם הראשונה וידעתי שאני רוצה אותו איתי. 

נכון, הצלחתי, אבל זה לא היה פשוט, ודי מלא בסבל במבט כללי אחורה. 

רציתי לכתוב פוסט קיטשי וקליל על הסיפור אהבה הטיפשי והחמוד נורא שיש לנו, ואז הבנתי שאני כועסת. 

הבנתי שזה עדיין מציק לי שכל הזמן הזה שסבלתי מצטמצם לרגע אחד קטן שבו הוא אומר שהוא אוהב אותי ומנשק אותי והכל כאילו נעלם. 

ואפילו לכעוס אני לא יכולה, כי הוא כל יכול מולי, ואני כל כך קטנה וחלשה וחסרת כוח. 

ואולי איפשהו בתוכי, קטן קטן, עמוק עמוק, הייתי רוצה לפגוע בו קצת טיפה להרגיש שיש לי עמדת מיקוח. 

ואחרי הכל, אני אוהבת אותו, יותר משאי פעם אהבתי כל בן אדם אחר, ואני בחיים בחיים לא אשכח אותו כי הוא האהבה הראשונה שלי, והחבר הראשון שלי, ואני מניחה שהוא יהיה אחראי לעוד כמה דברים שיקרו בפעם הראשונה. 

ועד אז, ט"ו באב שמח ♥