התמונה שלך מהלילה של אתמול לא יוצאת לי מהראש..
את מעלי.. היד שלך בתוכי, נוגעת ורק מרטיבה אותי יותר ויותר.
נוגעת בי בדיוק בנקודה. בדיוק בנקודה שכואב לי. גורמת לי להתחרפן.
״תגנחי חזק״ את אומרת, ״אני רוצה לשמוע אותך״
ואני מתנשפת וגופי מתכווץ.
״אני לא שומעת. יותר חזק״
אני מגבירה את קולי עד שאת מרפה לרגע, נותנת לי לנשום ולא מכאיבה לי יותר.
נותנת לי דקה אחת קטנה של חסד שבה את מביטה בי מלמעלה.
ואז את מחזירה את האצבע.
אני לא עומדת בזה כל-כך כואב לי..
אבל.. אני הולכת ונהיית יותר ויותר רטובה.
את כ״כ עושה לי את זה.. עם הדיבור המלוכלך ועם המגע הזה שלך.. עוטפת את כולי ונוגעת בי כמו שלא נגעו בי מעולם.
מתפתלת תחת ידייך וכמהה למגעך העדין, אך את ממשיכה עם הכאב ונהנית ממראי הסובל.
״נשקי אותי״ את פוקדת.
גניחותי כבדות וגופי קורס תחת מגעך.
״נשקי אותי עכשיו״
ובקושי רב אני מרימה עצמי אליך ומנשקת שפתיך. ואת לא מרפה מהנקודה. את פשוט לא מרפה!
את מוסיפה למומנט ונושכת את שפתי בחושניות. אחח זה כל כך טוב. כל כך טוב..
את חסה עלי ונותנת לי שוב להירגע למספר שניות. אני נושמת לרווחה סוף סוף.
״שש.. הכל בסדר״ את מרגיעה,
ונוגעת שוב.
הקצב מתגבר ואני לא יודעת איך אעמוד בזה שוב. אני גונחת בקול כשאת דורשת לשמוע אותי, נאנקת משתגעת ממך.
״תראי איך אני שולטת בך״ את מרוצה.
אני רק מהנהנת
״מי הבוס״ את תובעת לשמוע. ״תגידי לי מי הבוס!״
אני מגמגמת הברות לא ברורות עד שהמילה שאת רוצה לשמוע יוצאת לי מהפה.
״את.. את..״
״נכון מאוד״
הקצב רק הולך ומתגבר ואני מרגישה שזהו.. שאני כבר קרובה.
״אני גומרת! אני גומרתת״!
את מנסה להגביר את הקצב אפילו עוד,נצמדת אלי חזק ומצמידה שפתיך לשלי,
עד שמרגישה אותי מטפטפת על אצבעותיך, מרגישה את גופי רועד ואת נשימותי הלא- סדירות.
גמרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
