|
| 2/2010
ההיילייט שלי לתקופה האחרונה הוא המחזמר עפרה שראיתי עם הוריי ביום חמישי האחרון.
ציפיתי להופעה הזו ופשוט נהניתי מכל רגע! אני אכן אוהבת מחזות זמר אבל זה היה פשוט
עשר רמות מעל כל דבר אחר. השירים מקסימים, האנשים מוכשרים ופשוט- חוויה!
התוצאה: התמכרות קשה עד מאוד לשירי עפרה חזה ואף קניית אוסף ענק של שלושה דיסקים, הו יא.
המחזמר לא יצא לי מהראש- מעבר לשירים גם הסיפור עצמו..
היה לי טיפה קשה לחזור לשגרה שלי בבסיס ביום ראשון, ואני אחד האנשים האחרונים לחוות משהו שקרוב לאיזשהו סוג של שביזות. ככה שמעבר לזה שהיה לי טיפה קשה גם היה לי מאוד מוזר שטיפה קשה.
ואז חשבתי לעצמי שאני פשוט רואה כבר את הסוף אז זה משפיע עליי,
אבל היום בבוקר הגעתי למסקנה אחרת- לא רק שאני רואה את הסוף, אני מודה שאני קצת מפחדת ממנו, הוא קצת מעיק עליי, הוא מעלה בי תחושות של חוסר וודאות מסויימת.
אני לא עצובה לעזוב- אני רוצה להשתחרר, אני רוצה להמשיך הלאה, אבל פתאום אני ממש מרגישה את זה.
מהרגע שנולדתי הכל היה ברור, לכל זמן הייתה את המסגרת המתאימה, ועכשיו אחרי הצבא הכל נהיה מטושטש. לא באמת- נכון שהצבתי לעצמי את הפסיכומטרי בתור המטרה הבאה, גם אם זה רק כדי שתהיה לי תשובה ל"מה עושה אחרי השחרור?" או כדי שאני לא אלך לאיבוד בחופש, אבל זה מעבר לזה.
פתאום עולות בי מחשבות של- פאק איט, אני יכולה לעשות כל דבר שעולה על רוחי, והצפייה במחזמר הזכירה לי את האהבה שלי לאמנות- אם זה למשחק ואם זה למוזיקה.
אין שום חוק בעולם שיעצור אותי מלשבת מהבוקר עד הלילה עם הגיטרה שלי ולכתוב שירים על גבי שירים- אני יכולה.
ברור לי שאם אני אלך בדרך ה"נורמטיבית" ואלך ללמוד משהו "מסודר" באוניברסיטה, אני לא אפסיק לחשוב על מה היה קורה אם...
אני מניחה שמה שאני אעשה בפועל זה איכשהו למצוא מסגרת שבה אני אעשה דברים שעושים לי טוב על הנשמה- התקופה שזה באמת קרה הייתה בתיכון: היה לי את מדעי החברה בשביל השכל שלי, ואת התאטרון בשביל הנשמה שלי, וזה היה מושלם. פשוט מושלם.
חשוב שאני אתן לעצמי מקום להתבטא, חשוב שאני אקח את הגיטרה ואכתוב מילים על דף.
פתאום זה ממלא אותי מחדש, כאילו שנתיים ומשהו שמתי את זה בצד, ועכשיו החלק הזה בי דופק בדלת עם חיוך ומזוודה אחרי חופשה מאוד ארוכה...הוא חזר.
| |
עוד שבוע עבר...
שבוע מעניין עבר עליי,
פתחתי את השבוע שלי באופן הכי חיובי שיכולתי לעשות, באמת.
הייתי מבסוטית לחלוטין לאחר סופ"ש באמת מהנה ומוצלח באופן מיוחד, עוד רגע והייתי מתחילה לדלג
בשירה מחוייכת. ראשי היה גדוש באופטימיות ומחשבות חיוביות כל כך שזה מילא אותי באושר,
שלא נמשך זמן רב מידיי.
זה הרגיש ממש כאילו הפעלתי מכ"מ של שמחת-יתר שגרם לי ליפול לביש מזל ותסכול שלא מהעולם הזה.
אני לא אפרט יותר מידיי אבל נאמר שזה קשור למשטרה הצבאית, מסטיק שנדבק לי למכנס ובעקבות הסיטואציה- בכי רב.
עוד דבר לא חיובי שקרה זה שניסיתי להוציא ויזה לארה"ב ללא הצלחה. כן, אני יודעת שהרבה אנשים לא מקבלים ויזה ובאמת שבאתי בתחושה שזה או שכן או שלא, אבל לא ציפיתי לתחושה שבא יצאתי מהשגרירות האמריקאית- כאילו אני בערך אפס קטן ומאופס בעולם הזה ובכלל- כיצד העזתי לחשוב ולהאמין שישנו סיכוי שתאושר לי ויזה לארה"ב.
הו וול, כרגע ארה"ב היא מבחינתי חור שחור על מפת העולם. אני אפילו מנסה להמנע מלדבר באנגלית. סתם נו, אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי להרגיש מתוסכלת.
זה מעניין, כל כך נהניתי מהחצי שעה-שעה הזו שהייתי מאושרת ביום ראשון בבוקר!
הלוואי והיה לי כפתור אופטימי..הייתי מעדיפה להרגיש אופטימית כל הזמן.
זה דפוק שאני מרגישה עכשיו שהחבר המדהים שלי (שהוא כמובן בדרך לחיי ברגעים אלה) יפתור את כל מה שחסר לי בחיים, למרות שזה לא נכון...אבל כנראה זה הדבר העיקרי בשבילי עכשיו, ואח"כ יהיה משהו עיקרי אחר.
אני כן מאמינה שאני מפיקה מהדברים האלה משהו, לומדת מהם משהו.
הביש מזל רק יחזק אותי- הוא הוכיח לי שיש מערכת שעומדת מאחוריי ותומכת ובייתית ומעריכה אותי באופן אישי ובאה לעזרתי.
שאני מסוגלת לשאוף למשהו, לקבל לא בתור תשובה ולא להישבר! לשנות את תוכניותיי בלי תחושה שהפסדתי משהו- לא קרה כלום!
וגם האהבה, כשהיא תגיע- זה יהיה הדבר הכי מדהים בעולם כי חיכיתי לו כל כך הרבה כך שלא ניתן לשום דבר למנוע את זה.
הלוואי שכל יום יהיה יותר טוב מקודמו.
| |
|  כינוי:
בת: 37 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
