אני יודעת מה אני מרגישה כשאני חוזרת לכאן, בדרך כלל. 

הפעם כאילו דברים נתקעים לי, והאצבעות לא רצות בקלות וגם אם כן אני לא מעבירה פה משהו מיוחד, אולי כי הפעם אין לי משהו מיוחד להעביר או להרגיש. בא לי לנקות פה, לעצב מחדש, משהו שלא עשיתי שנים, אומרים שמי שמוצא בעצמו בית ימצא בכל מקום.

היום הייתי צריכה בית, כזה שאני מרגישה בו, בבית. כנראה שבית לא מוצאים בכל מקום והאמת שאני לא כזה טובה בך, אני חושבת

כי אם הייתי טובה בך כמו שאני טובה ברוב האנשים הייתי מניחה מה עובר לך בלב, בראש

ולי, אין שום כיוון או מושג מה מתחולל בך ולמה יש כל כך הרבה חומות בדרך, כאלה שגורמות לי להרגיש במבוך חשוך איתך, שחס חלילה אף אחד לא ידע מה עובר לך בפנים.

בסיני, שהסתכלתי למעלה והכל נצץ לי והיה לי לרגע אחד מסכן פשוט טוב טהור, רגע כזה ששום דבר לא יכול ללכלך, רגע שמזכיר כמה רגעים מאוד בודדים כאלה מהילדות, וברגע הזה הלב שלי היה בעיקר שלי

הפעם סיני איתך, והפעם הלב שלי, כבר לא כזה שלי

והלוואי וידעתי להסביר לך, למה מכל הרגשות שאפשר להרגיש במשפט כזה, עצוב לי