מופע עצוב

והנה למה אני מרגישה כמו ערימת חרא


זהו תרחיש: אני הולכת ברחוב, איש שיכול להיות אבא/סבא שלי זורק לעברי הערה מינית/ "מחמאה" על המראה החיצוני שלי/ משו קריפי.
 זה קורה לי כמעט על בסיס יומי. אני לא חושבת שאני מחמיאה לעצמי כשאני אומרת זה, ואני לא חושבת שזה מתבסס על רקע המראה החיצוני הכה משובח שלי (אין הנחתום המעיד על עיסתו, אבל אני כבר אציין בפניכם שאני בעלת מראה ממוצע לחלוטין ואולי אפילו אוסיף שאני לא טובת מראה בכלל). אבל מה זה משנה בעצם? למה אני צריכה לציין בפניכם איך אני נראית? יופי חיצוני זו עילה להטרדה?
אולי אני גם אציין את מה שאני לובשת! הרי בטח אני מזמינה את זה, בטח, בכל יום כשאני קמה בבוקר, יוצאת מהמקלחת ובוחנת את הבגדים שאני רוצה ללבוש, אני בוחרת את הבגדים אשר יגרמו לאנשים זרים ברחוב לצעוק לעברי הערות! הרי על סמך מה עוד אני צריכה לבחור את המלתחה שלי? על סמך הטעם שלי בבגדים? פחחח
לא, אבל ברצינות, אני אפילו כועסת על עצמי שציינתי שזה לרוב איש מבוגר, גם בחורים קצת יותר קרובים לקבוצת הגיל שלי זורקים לעברי הערות, וזה עדיין לא בסדר.
והנה אני רואה את זה בא, "נשים, אי אפשר כבר לדבר אתכן, כל מילה שאומרים לכם חוטפים מעצר!"
לא נכון. אני מבדילה בהחלט בין מישהו שמתחיל איתי לבין מישהו שהוא חזיר מגעיל שסתם רוצה לצעוק לי משהו ואין לי מושג לאיזו מטרה.
אבל, ברצינות. מה אני אמורה לעשות, הא? תתארו לכם את האפיזודה הזאת, אני הולכת להגיש תלונה במשטרה.
"כן, הבנתי שאת רוצה להגיש תלונה"
"בהחלט."
"ובכן על מה?"
"איש ברחוב הטריד אותי"
"מה הוא עשה? אני צריך לדעת את כל הפרטים על המקרה"
"הלכתי, ובזמן שחלפתי על פניו הוא צעק לי:'כוסית, בואי  בואי אלי יפיופה"

בשלב זה השוטר יזרוק עלי נקניק ויגיד לי ללכת כי הוא צריך לעצור אישה חולת סרטן שהשתמשה במריחואנה בלי אישור משרד הבריאות.
באמת, מה אמורים לעשות? אני הרבה פעמים מתעמתת אתם. באמת, זה כבר נהיה ספורט בשבילי. בזמן פרשיית אייל גולן ("הזמר המפורסם") הייתי אומרת לכל איש שצועק לעברי משהו "אני בת 14"
גם אם הם קנו את זה או לא, זה ממש לא הפריע להם ואמרו "אז מה, ילדה יפה, התפתחה יפה!". אחר כך כולם קוראים לאייל גולן אנס פדופיל.
לפעמים אני מתחילה לקמץ את האגרוף ומדמיינת איך אני מעיפה למישהו בוקס ישר לפרצוף, במקרה כזה אני אשב בתא מעצר ולא האיש החרמן.

יש כאלה שיגידו שאני מה-זה מגזימה!!!, אבל היי, אני לא שולטת באיך שאני מרגישה ואם אני נפגעת ממשהו שאיש זר צועק לי ברחוב זה לגיטימי לחלוטין. 
אני אספר על תרחיש נוסף שקרה, אמנם הוא היה חד פעמי אבל גם מטריד בהחלט.
עמדתי בחנות כלשהי, וחיכיתי בתור. מחוץ לחנות ישבו שני בחורים באמצע שנות העשרים לחייהם. כשרק הגעתי אחד מהם אמר "חבר שלי רוצה לדעת מה שלומך"
נהה, יש לי חבר, זה היה משפט חלש ולא מקורי והרצונות בהתעדכנות שלומו של החבר לא היו הדדיות.
"אחלה, תודה" אמרתי ונכנסתי. נחמד שמישהו מתעניין לשלומי, גם אם זה איש זר לחלוטין שראה אותי מרחוק. תודה איש!!!!!
גם בזמן שהייתי בתוך החנות, הבחור המשיך לצעוק לי כשחברו כובש את פניו בבושת פנים (או שהוא היה נבוך מחבר שלו או שהוא התבייש בקרחת שלו, פתאום נזכרתי שהייתה לו קרחת)
הקוף השני שצעק לעבר החנות המשיך להגיד "את נורא יפה, בואי רגע!". בגלל שזו הייתה בתקופת אייל גולן, ניסיתי את הטריק ואמרתי שאני בת 14. ניסיתי להשמע כמה שפחות אירונית, ניסיתי להראות כמו ילדה בת 14 מפוחדת שלא מבינה מה רוצים ממנה.
"אז מה, גם אני בן 14!" (מה בן 14, עוד שניה יש לך דלקת בערמונית). בשלב זה הבנתי שהוא כנראה לא מאמין או שזה פשוט ממש לא הפריע לו ("עיזהה ענס פדווופיל אייל גולן!!!!!!!!!!111")
הוא ציטט מהשיר של ג'ירפות "ילדה, רוצה לבוא איתי לדירה?", חמוד, מבדח, אבל די לך ממני ותפסיק לצעוק. ואם באמת הייתי בת 14 זה היה לא בסדר בהמון רבדים נוספים.
בשלב זה הוא הפסיק, ואני התעסקתי בעיניי בחנות וכשיצאתי, נוכחתי לגלות שהוא ארב לי מחוץ לדלת. 
"בואי, בואי רגע"
"למה?"
"נו שניה, חכי, אני רוצה לצלם אותך רגע"
"מה? לא!"
(ניסיתי ללכת והוא חסם לי את הדרך)
"בואי, אני שניה רוצה לצלם אותך"
"למה אתה ורצה לצלם אותי?
"נו זה יקח שניה"
"תסביר לי למה אתה רוצה לצלם אותי"
"אני רוצה לשלוח תמונה שלך לחבר שלי בארגנטינה"
(מעניין לי תזין חבר שלך בארגנטינה)
"למה אתה רוצה לצלם אותי אבל? למה דווקא אותי?"
"כדי להראות לו שיש כוסיות בארץ"
פניתי ללכת
"נו שניה, חכי בואי נצטלם, זה ייקח שניה"
"למה שאני ארצה להצטלם בשבלך?!"
"כי זה יהיה מגניב נו"

הלכתי משם בכעס. הוא נראה כאילו הוא לא מבין מה לעזאזל לא בסדר איתי ולמה הבעתי כל כך התנגדות. הרגשתי נורא לא בנוח שבכל פעם שפניתי ללכת הוא סגר עלי. ועוד ארב לי מחוץ לחנות. זו תחושה חרא. אבל הוא מבחינתו היה מצחיקול, זורם, שנון. אני הרגשתי כמו ערימת חרא. ונפגעתי והייתי עצובה ובדרך הביתה השתחררו לי כמה דמעות. אבל למי אכפת שנפגעתי? שהרגשתי לבד?
כי אני סתם פמניסטית זועמת שהולכת בעיוורון מוחלט אחרי שנאת גברים לא?
לא. אני פשוט פגועה ועצובה, וזו לא עילה מספיק טובה כדי שמישהו יפסיק או יענש. ואם תהיתם, כל העדים לסיטואציה לא אמרו או עשו כלום. כי מה קרה? כולה שני בחורים הטרידו בחורה ברחוב, זה כמו להתלונן ולמחות על זה שיש עננים בשמים.
אני יודעת שאין לי את הכח לשנות את כל מה שלא בסדר בעולם הזה, אבל זה יותר מידי לבקש שלא יפגעו בי כשאני הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, עולה על האוטובוס. זה יותר מידי כנראה.