כלום.
כלום לא קורה, הכל ישר, הכל חלק, הכל מהר.  וזה מוזר שרע לי בגלל זה.
זה כאילו אני אוהבת את החיים שלי כשהם עם דרמות, ריבים, כעסים, ריגושים, וכשהם לא ככה, זה כאילו אני ריקה מתוכן, משעממת, וזה כל מה שאני לא.
 אני לא רוצה להגזים, זה לא כאילו באמת שלא קורה לי כלום, אבל זה דברים יציבים, שלא ישנו כלום, שלא יזעזעו את העולם שלי שנראה לי מושלם מדי ואני כבר מוכנה לגל הגדול שיסחוף אותי לנקודת מצב קריטית.
 אני לא יכולה לשבת בשקט כי אני יודעת שכל דקה הוא יבוא וישנה את הכל, ואולי זה מה שאני רוצה שיקרה.
אפילו כשקורים דברים שפעם היו הורגים אותי והייתי יושבת במיטה ולא מסכימה לצאת, עכשיו לא משפיעים עלי.אני יכולה לכתוב על כמה קשה עם החבר, אבל לא קשה.
 אני יכולה לכתוב שחזרתי לדבר עם שני האקסים שלי ששניהם שברו לי את הלב, אבל לא אכפת לי.
אני יכולה לכתוב שרבתי עם חברה טובה שלי, אבל כבר השלמתי.
כבר אין לי מה לכתוב, אין לי בשביל מה.
 וזה כאילו שאני לא מעניינת, אין לי מה לכתוב לכם, הקוראים הדימיוניים, ואין לי מה להגיד לעולם, לאנשים שסביבי. וזה כאילו הם יעזבו אותי אם אני לא אהיה מעניינת, אם אני לא אספק ריגושים.
 ואולי בצורה נסתרת אני רומזת פה על חבר שלי, שאני מפחדת שלא ירצה אותי אם לא נמשיך עוד שלב.
 ואתם יכולים להגיד שאני רק ילדה קטנה, אבל הוא כבר לא בתול ממזמן, ואני ביישנית ומעדיפה לעשות דברים כאלה בגיל שאני אדע יותר טוב על עצמי, ואני מפחדת שאני מאכזבת אותו, שהוא יעזוב אותי אם אני לא יעשה כלום.
 וכלום זה מה שאני עושה, אני צועקת לעצמי באוזן ואומרת אל תכנעי, אם הוא יפרד ממך בגלל זה הוא אף פעם לא היה שווה אותך.
 אבל כבר חצי שנה אנחנו ביחד, ואולי הכלום שאני עושה כבר מתחיל לשעמם אותו.
או אולי זה מתחיל לשעמם אותי ?