השער שלי זה הדבר שאני הכי אוהבת בעצמי.
כן, גם בימים שהוא לא מסתדר ומציק ומעצבן ומתחרפן, זה הדבר שאני הכי אוהבת. 

אני לא יודעת למה אבל אני פשוט מרגישה שהשער שלי מסמל אותי, שבצורה שהוא גזור אני לא צריכה להסביר מי אני, אפשר להבין מלהסתכל עליו.
מה שהכי בולט בשער שלי, זה הפוני.
זה לא הפוני הזה שמכסה את כל הפנים, אבל הוא מכסה בדיוק כמה שאני צריכה מהמצח הגדול מאוד שלי.
בכיתה ד' היה לי את הפוני הראשון שלי, הוא היה קטן ובקושי היו מבחינים בו, אבל לי לא היה אכפת, אהבתי אותו.
וככה הוא נשאר עד כיתה ח' כשהוא התעבה קצת כל שנה.
בכיתה ח' עשיתי אנדרקט, התסרוקת של יאנה מהאח הגדול, רק עם הרבה פוני על הפרצוף.
וכמה שאני אהבתי את השער הזה, הוא בא בדיוק בזמן שהתחלתי להתחרפן, שכבר לא ידעתי מי אני ומי אני לא, למי אני מתחברת ולמה, הרגשתי לא אני בכל כך הרבה מובנים והרגשתי שאני משקרת לעצמי ולסביבה לגבי מי אני. ואחרי שעשיתי את זה, זה כאילו כל הבעיות שלי נעלמו, וזאת הייתה אני.
מהפעם הראשונה שבאתי לבית ספר עם התסרוקת הפסקתי לבוא עם הסנדלים הלבנות, הפסקתי ללכת עם המכנס הזה שאיתו אני לא נושמת, החולצות בית ספר שלי הפכו לצבעים יותר רגועים. לא הרגשתי צורך לצעוק הנה אני ולרוץ במסדרונות כמו פעם, לא הרגשתי צורך ללכת אחרי הבחור הזה שהתאהבתי בו ממזמן.
הכל היה טוב יותר. הרגשתי שלמה.
אבל כפי שאתם יודעים, גאלח לא נשאר גאלח להרבה זמן, ושלי החזיק 4-5 חודשים. ושרציתי לחדש אותו אמא שלי סירבה בנוקשות.

אז לקחתי את השער שהיה חלק מהפוני החשוב לי כל כך והזזתי אותו הצידה, עד שקיבלתי שביל באמצע. לא שביל ממש ישר אבל השער שלי היה בהחלט מפוצל לשניים. הרגשתי דיכאון כל כך עמוק מלהסתכל על השער שלי. זאת לא אני. זה לא מה שרציתי.
אבל לא הפסקתי לצאת עם חברים, והיציאות לא היו אותו הדבר. חזרתי שוב לתהייה שלי לגבי מי אני ומה אני רוצה, לא הרגשתי אני ולא הרגשתי שמחה. עברתי בית ספר (לא בגלל הסיבה הזאת) כשעליתי לכיתה ט', ותחילת כיתה ט' בערך בחודשיים הראשונים הסתובבתי עם השער הזה, והרגשתי נורא ואיום. כל הבנות סביבי סימלו בדיוק מה שתמיד האמנתי שזה שפל ושיטחי, כל הבנים שהסתובבתי איתם היו הבנים שגורמים לך להתאהב בהם ואז זורקים אותך לקרשים. וידעתי בתוכי שזאת לא אני, שאני לא כמוהם.
אז התחננתי לאמא.
כמו ילדה בת 3 ישבתי על ברכי ובכיתי לאימא שאני רוצה לעשות פוני, הראתי לה תמונות בדיוק איך שאני רוצה ושיגעתי אותה עד שהיא תסכים.
והיא הסכימה. פוני עבה שמכסה את כל מצחי הגיע, ולא הייתה מאושרת ממני.
אבל הסביבה שלי לא הייתה מאושרת.
כי הם לא אהבו את האני החדשה, כי הם לא רצו שאתנהג שונה מאיתם, שאהיה מיוחדת, שארצה לעשות דברים יותר טובים אחר הצהרים מאשר לשבת ולרכל ולשים לק. 
ולא היה לי אכפת, בהתחלה. אבל לאט לאט אנשים החליטו שבגלל שקצת השתנתי אני מוזרה. ואנשים שפעם היו נותנים לי חיבוק גדול כל פעם שהיו רואים אותי ושואלים אותי מה קורה, מתעלמים ממני במסדרונות. ילדים מהכיתה שלי שהיו כל כך קרובים אלי, מתייחסים אלי בצורה אחת בכיתה ובצורה שנייה מול אחרים. זה היה הזמן שהבנתי שאלו לא האנשים שאני רוצה סביבי, זה לא אנשים שמגיע להם אי פעם להיות סביבי.
הכרתי חברים חדשים שאיתי עד היום ולכמה מהם אני יכולה לקרוא החברים הכי טובים שלי.
והאמת היא שהכל היה מושלם. עד לזמן האחרון.
לאחרונה ביקשתי מאמא שלי להסתפר, רק לקצר קצת ולשנות, אני בנאדם שאוהב שינויים ואני לא אוהבת להשאר אותו הדבר כל הזמן. ואמא שלי רצתה שאני יעשה שינוי יותר דרסטי ממה שרציתי, עניתי לה שאני אוהבת את השער שלי כמו שהוא ואני לא רוצה לשנות, והיא אמרה, ואני מצטטת "תעיפי את הפוני המכוער הזה כבר".
זאת לא פעם ראשונה שהמשפחה שלי מזכירה את זה. הרגשתי עוד בסדר כשזה היה המשפחה המורחבת, כמה דודים ודודות ששואלים אותי "איך את רואה בכלל עם הדבר הזה?" ואני הייתי מעבירה איתם בדיחות כמו שבקיץ זה כמו משקפי שמש ובחורף כמו כובע, והם, שגרו באשדוד בזמן המלחמה, אמרו שזה מגן עלינו יותר מכיפת ברזל. צחקתי, כי הם לא כאלה קרובים אלי אז זה לא משנה לי.
אבל, כשאחותי שיש אצלה חברים מזמינה אותם להסתכל על המקרר על תמונה שלי בלי הפוני ושואלת אותם מה עדיף לי, ואז צוחקת עלי כשהם אומרים שעדיף בלי פוני, זה קצת יותר פוגע. וכשהיא מספרת שהם מסתכלים עלי בבית ספר וצוחקים על זה שלא רואים לי את העיינים, זה קצת יותר מעליב.
ואחרי שביקשתי מהם להפסיק, ושזה פוגע בי, אחותי לא הפסיקה.

אתם בטח לא מבינים למה אני כל כך נפגעת.
תארו לכם שאתם היום מרגישים רזים. היום הבגדים שאתם לובשים או אחרי כל האימונים שעשיתם אתם מרגישים רזים, ואתם הולכים ברחוב ומישהו צועק לכם ישמנים, תתעלמו, לא יהיה לכם אכפת, אתם לא מכירים אותו, אתם תמשיכו ללכת ותפגשו את החברים שלכם, והם יגידו שאתם נראים כאילו השמנתם, זה יפגע בכם קצת יותר עמוק, ומה אם תחזרו הביתה ואמא שלכם תגיד לכם שאתם צריכים לעשות קצת יותר ספורט ותיגע לכם בבטן כאילו יש שם תינוק. זה לא יהיה נחמד נכון?
ונגיד יש לכם שפתיים יפות, אתם בדרך כלל לא אוהבים שום דבר בעצמכם חוץ מהשפתיים, ויום אחד תשמעו מישהו אומר למישהו אחר תראה את השפתיים הענקיות עליו, או שאחד מהחברים שלכם יקרא לכם דאקפייס.
 זה לא כיף. תאמינו לי.
אני הכי אוהבת בי זה את השער שלי.
הפוני שלי מסמל משהו מאוד גדול מהחיים שלי, שינוי.
הפוני שלי לא רק מסמל את ה"אני החדשה", הוא מסמל את האני האמיתית. 


וזהו זה. פריקה מטומטמת, אבל אחת שהייתה צריכה להעשות.