נרשמתי לסדנת כתיבה, וכששאלו אותי מה אני רוצה לקבל מהסדנה הזאת, אמרתי שאני רוצה לכתוב ספר. ביקשו מאיתנו להביא לשבוע הבא פתיחה של ספר, אם אנחנו כתבנו ואם אנחנו קראנו אותה.
הנה הפרק הראשון בספר 'אחרי שסופיה מתה', מקווה שתאהבו.

הנה אני, באמצע החדר, עם החבל העבה סביב צווארי,
שנתלה מהמנורה היפיפייה שאימי הכינה בעזרת חוטים צבעוניים.
החדר יותר מסודר מהרגיל, על שולחן העבודה שנמצא מאחוריי יש כמה ספרים גדולי כרך וקומיקסים, הארון, שנמצא שני סנטימטרים לימינו של השולחן, פתוח ומכנס בצבע סגלגל משתלשל ממנו, מתחתי יש את החולצה הירוקה המשובצת האהובה עלי עם כמה טיפות דם זרוקה על הרצפה ועליה מונחות המשקפיים שלי, מעט עקומות ועם סדק בעדשה השמאלית, וליד אלו נמצאת המיטה, היא חסרת מצעים אך הם מונחים עליה כאילו עמדו לכסות אותה, בארונית מהצד הימני של המיטה יש עוד ספר כמו הספרים שעל השולחן, אך הוא פתוח באמצע ובעל סימניה ולידו כוס שוקו חמה שכבר התחילה להתקרר. 
משב רוח קריר נכנס מהחלון הפתוח למחצה שמלפניי ומעיף את פוני הבובה העבה והמבולגן מפניי וחושף קבוצת נמשים גדולה על אפי ולחיי, כששאר השער שלי אסוף בצמה יפנית מעט מפורקת והוא מעט רטוב. אני לובשת חולצה בעלת שרוולים קצרים בצבע ירוק כהה שזהה לעיני ומכנסיים מנוקדים בצבעי שחור לבן שגדולים עלי במידה או שתיים ומוכתמים בדם. 

עכשיו הגיעו הפרמדיקים, הם נכנסים כשהם פותחים את הדלת בחוזקה ומכניסים פנימה את האלונקה, אפשר לשמוע את אבא מחוץ לחדר מדבר עם אחד השוטרים, שומעים בקולו שהוא עומד לבכות, אך מתאפק, הוא מחזיק את שון הקטן בן ה6 בזרועותיו הגדולות והחמות שפעם החזיקו אותי כשקייטי נפטרה. אחרי שהפרמדיקים הורידו אותי מהחבל ושמו אותי באלונקה, הם כיסו את כל גופי חוץ מראשי בשמיכה שחורה וכבדה, המראה של פניי חסרות החיים על האלונקה הכתומה שעוברת בסלון גרם לאבא להישבר ועכשיו הוא בוכה.