| I would say that I lost my sanity
But you can not lose what you never had |
| 8/2013
אני והפחד במה
היום, כשהתנדבתי לקרוא קטע שכתבתי, איבדתי כל ביטחון שהיה לי כשהצבעתי ורעדתי וגמגמתי ונחנקתי תוך כדאי ההקראה, וזה הכניס אותי למעין מסע פנימי. אחרי הכל, אלו אנשים שאני מדברת איתם ומדברים איתי, אין לי שום סיבה לרעוד כמו שרעדתי מזה שהקראתי קטע קצר, זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לי, גם שיעור לפני זה רעדתי ככה כשהקראתי קטע, אך כשיש דיון אני לא מתביישת להביע את דעתי ולא רועדת. בכיתה, שמבקשים ממני להקריא קטע מהספר או לענות על תשובה, אני רועדת ככה. לעומת כל זה כשאני עולה על במה מול 200 איש ומשחקת בהצגה, אני אפילו לא מתרגשת או רועדת.
מה שאני אוהבת בעצמי זה העובדה שברגע שאני חושבת על שאלה כזאתי, "למה אני רועדת כאשר אני קוראת מול אנשים אך לא כשאני מופיעה מולם בהצגה?", אני עונה לעצמי ברגע.
הסיבה היא שעל הבמה ובהצגה, אני לא אני.
אני דמות, אני אדם אחר שאף אחד לא מכיר וכל דבר שאני עושה משפיע על הקהל להבין את הדמות, אבל הדמות הזאת נעלמת בסוף ההצגה ותחזור רק כאופיע שוב.
כשאני קוראת קטע, זאת אני שקוראת, אני זאת שמופיעה ונשפטת על במה מול כולם, כל טעות שאעשה תשפיע עלי ועל הקהל לאחר מכן.
היום בסדנת כתיבה, המדריכה אמרה שאין מילה שאין לה משמעות בספרות, לכל מילה יש סיבה.
לכל מעשה שאעשה בחיי יהיה סיבה, והוא ישפיע עלי ועל כולם.
אם אעשה טעות, אני זאת שאשא בנטל, וזה המון לחץ.
אז זאת הסיבה שאני רועדת כשאני קוראת קטע ולא כשאני מופיעה מול קהל בהצגה.
זה הרבה יותר מלחיץ להיות אתה מאשר להיות מישהו אחר.
| |
| כינוי:
בת: 26
MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
