אבא נמצא עכשיו בתחנת משטרה, הוא יושב עם שני שוטרים בחדר אפור עם שולחן מתכת קר עם זוג כיסאות תואם, אחד בכל צד, אבא יושב על אחד מהם ושוטר בעל קעקועים בכל גופו יושב מולו, שוטר אחר שנראה כאילו רק הרגע סיים תיכון יושב על פינת השולחן לכיוון אבא.
כשהשוטרים מדברים עם אבא, הם שואלים אותו שאלות קשות לגביי ולגבי המשפחה, צצות שאלות כמו "מה המצב המשפחתי" ואבא מסביר את התרחישים של השלוש שנים האחרונות, הוא נאנח הרבה ומתייפח מעט, וכשהם שואלים אותו מה המצב החברתי שלי היה, הוא משתנה ועונה בקול כאוב, "לא יודע", הם הופכים לספציפים ושואלים אם יצאתי בערבים ואם הייתי מעורבת חברתית, אבא מתפכח מעט ואומר במהירות רגילה יותר מהרגיל "טוב פעם היא הייתה משתתפת בכל ועדה ותמיד היו לה המון חברות שבאו הביתה והיא יצאה כמעט כל ערב, קצת כעסתי כי היא פחות שמה לב ללימודים אבל זה היה בסדר כי היא קיבלה פעם ציונים טובים..." השוטר הצעיר קוטע את אבא בחוסר טאקט מושלם ושואל "ובזמן האחרון?" אבא משתתק ומחזיר את מבטו לרצפה וחוזר להיות חסר אנרגיות, הוא לא עונה לו על השאלה, אך השוטר בעל הקעקועים מעביר נושא, ואחרי כמה שאלות מגרד בראשו ומתחיל להסביר "תשמע, עם כל מה שקרה למשפחה שלכם, וכניראה משהו חברתי שהשתבש, אני חושב שהיא פשוט..." הוא מכחכח בגרונו "זה לא קל להיות נערה מתבגרת אתה יודע."
אבא מרים את עיניו ומביט לשוטר המקועקע בעיניים ופולט את מה שישב לו בראש כל הפגישה "אני יודע כמו מה זה נראה, ואני יודע איך היא הרגישה, אבל זאת לא סופיה, סופיה לא הייתה מתאב..." אבא בולע רוק ומחליש את קולו "סופיה אף פעם לא וויתרה."
השוטר הצעיר קוטע את המבטים החודרים בין אבא לשוטר המקועקע "אני יודע שזה קטע קשה" הוא מתרומם מהשולחן ושם את ידו על גבו של השוטר השני "אבל השלב הראשון להחלמה הוא השלמה" הוא מסיים, אבא מעיף מבט חסר כבוד לשוטר הצעיר ושם את מרפקיו על השולחן ואת ראשו בין ידיו וחוזר להסתכל על הרצפה, השוטר המקועקע אומר ללא קול לשוטר הצעיר שהוא אידיוט ומסמן לו לצאת מהחדר, השוטר הצעיר מחמיץ פנים ויוצא מהחדר, לאחר שיצא השוטר המקועקע מוציא דף ועט מהכיס שלו וכותב עליהם "זה המספר שלי, קוראים לי טוני, אם תרצה לדבר או תרגיש מצוקה, אתה מוזמן להתקשר" הוא משאיר הפתק על השולחן ליד אבא ויוצא גם כן מהחדר.
אבא נשאר בחדר, מביט על הרצפה ושותק, הוא בוודאי שומע את טוני צועק על השוטר הצעיר על חוסר ההתחשבות, או שהוא עסוק מדי במחשבות שלו בשביל לשמוע עוד דבר. כעבור חמש דקות של רחמים עצמיים וכעס על כך שמעז לרחם על עצמו, אבא קם מהכיסא ויוצא מהחדר, משאיר את הפתק של טוני על השולחן, טוני והשוטר הצעיר משתתקים ומביטים בו.

אבא אף פעם לא אהב להרגיש מסכן, אך למרות זאת, היה האדם הכי מסכן בכל השכונה. הוא תמיד היה אדם אופטימי ונדיב, אך בעל אגו ענקי, לכן אין לרחם עליו, וכולם יודעים את זה, אבל זה לא מנע מאף אחד לגשת לאבא ביום שאמא עזבה ולקלל את קיומה, אבל היום, כשאבא הלך כבר פעם שלישית בדרך הזאת בשלוש שנים האחרונות, אף אחד לא דיבר איתו. הפעם אבא הלך לגמרי בשקט.
כשהוא מגיע הביתה, מייק כבר מחכה על הכורסה החומה הגדולה ובוהה בשון שוכב על הרצפה ומצייר, כשאבא סוגר את הדלת מייק מביט בו, אבא נכנס לאמצע החדר ומחבק את שון שעוצר אותו כי הוא עסוק בציור שלו, "אין לך עבודה?" הוא אומר למייק ומתיישב על הספה הכחולה ליד הכורסה, "ביטלתי" אומר מייק ושניהם חוזרים לבהות בשון. "איך... איך היה במשטרה?" שואל מייק לאחר זמן ארוך ולא ידוע של שקט, "בסדר, אידיוטים, משטרה" אבא מסכם, "הם אמרו משהו לגבי מה שקרה?" אבא קם מהספה ופולט בציניות "יש מצב שהיא מתה"