עכשיו אבא הולך בדרך שהלכתי לבית ספר, יש לנו אוטו, אבל אבא אמר שזה ספורט וזה טוב לנשמה להתרענן על הבוקר ולהתעורר, אני לעומת זאת לא אהבתי את הרעיון של לבוא מסריחה ומזיעה כל בוקר אז ביקשתי תמיד מאנג'י לבוא לאסוף אותי עם אמא שלה בין הרחוב הראשי לבין הרחוב של הבית שלה. והנה אבא עובר אותו. הוא הולך עם מעיל די גדול וכובע צמר ומסתכל ישר, ביד שלו יש חבילת דפים והוא מחזיק אותם קרוב לגופו. הוא מגיע לבית הספר ומסתיר את הפנים שלו קצת יותר, בטח בשביל שאף אחד לא יבוא להביע את צערו. הוא נכנס לבניין של שכבת יא' ועולה עד הקומה השנייה, שם הכיתה שלי, מספיק צמוד למדרגות בשביל שבאמצע השיעור נשמע כמה ילדים צורחים ורצים במדרגות אבל לא מספיק רחוק מהשירותי הבנים הנטושים, שמסריחים כל כך שאפשר להריח אותם גם מהשער של בית ספר. אף אחד לא נכנס לשם, זה מריח כמו שילוב של סמים ושפיך, אז רק זונות ומסוממים מסתובבים לידם. יש 6 כיתות בקומה למטה, 5 כיתות בקומה הזאת ו2 כיתות בקומה השלישית, לקומה השלישית אף אחד לא עולה חוץ מהאלו שלומדים בכיתות האלה, שם נמצאים כל הילדים המפגרים והאלו שהבית ספר מכחיש את קיומם, הקומה שלי היא הקומה האומנותית, מימין לכיתה שלי נמצאות הכיתת מחול וכיתת מוזיקה, ולשמאל הכיתה נמצאות הכיתות תאטרון וקולנוע. מאיזשהיא סיבה תקעו את הכיתת פסיכולגיה- סוציולוגיה שלי בדיוק באמצע. בקומה למטה יש 2 כיתות מחוננים, 2 כיתות מדעים כיתת סוציולוגיה- כלכלה וכיתת רובוטיקה וטכנולוגיה. שאר הבניינים מסודרים בערך באותה צורה, רק שאצלם הכיתת פסיכולוגיה- סוצויולוגיה נמצאת בקומה הראשונה. אבא יושב על הספסל שנמצא בין הכיתה שלי לבין הכיתת מחול ומחכה שהמורה תפתח את הדלת ותזמין אותו להכנס, בזמן ההמתנה, הוא נרדם. לאחר 10 דקות של ישיבה בחוץ המורה פותחת את הדלת והוא מתעורר מהרעש, היא מזמינה אותו פנימה והוא קם מהספסל ונכנס לכיתה, זאת פעם ראשונה שהוא רואה את הכיתה שלי, אבל אין הרבה להתלהב בה, שלוש חלונות מכוסים במדבקות של תלמידים וציור אחד של ציצים, צבע שמנת כתמתם מתקלף, שולחנות מתנדנדים ולוח מחיק אחד בגודל של קיר שלם ומולו שלט שעליו רשום י'א 5 שולתת. הטעות כתיב היא לא בכוונה, המחנכת שלנו כתבה את זה. 
הוא נעמד באמצע הכיתה ורובם משתתקים כשהם רואים אותו. הוא בוחן את התלמידים אחד אחד בעיניים כששלושה כיסאות ריקים, אחד שלי, אחד של אנג'י ואחד של ילד בשם רואן שלא הכרתי ממש למרות שישב כיסא אחד מלפניי. הוא לא אומר כלום, הוא מסתובב ללוח ותולה עם סלוטייפ שלט של הלוויה שלי ומסתובב שוב לכיתה, הם בוהים בו במבטים שונים, חלקם מאשימים, חלקם של רחמים וחלקם פשוט ריקים, אבל הם תמיד ריקים.
הוא פולט 'תודה' בלחש ויוצא. 

הוא הולך לשאר הכיתות וחוזר על אותו התרחיש שההבדל היחידי בין הכיתות זה שהשלטים שלהם בלי טעויות כתיב.
 

#לא כתבתי על זה המון זמן והתגעגעתי, את רוב החלקים הראשונים כתבתי ממש ממזמן אבל לא אהבתי אותם אז השארתי אותם בטויוטות ולא נגעתי. עברתי על זה עכשיו והתאהבתי בזה מחדש. בכלליות, זה אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת שכתבתי. יש לי רעיון לעוד סיפור אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להתחיל אותו עכשיו כי אני יודעת שזה יוציא אותי מהסיפור הזה.