אף אחד לעולם לא הקשיב לה.
היא זעקה, כל הזמן.
אם מישהו היה פותח את האוזניים שלו ומנסה לפנות אליה, הוא היה שומע הצרחות שלה.
אני לדוגמה, שמעתי אותן. לא מרצון, אני לא חושבת שאחרי פעם אחת מישהו היה רוצה לשמוע אותן שוב
אם הייתם יודעים איך זה נשמע, הייתם מבינים, אני לא חושבת שהייתם עומדים בזה
הצעקות שלה היו כל כך כאובות, שהיית מרגיש כאילו אתה זה שצועק
הצרחות שלה היו אמיתיות, זה מה שאני חושבת שהיה הכי קשה
איך בנאדם יכול להיות במצב כמו שלה ולהמשיך ללכת ולחייך, כאילו כלום לא קורה?
אנחנו אף פעם לא הקשבנו לה.
אנחנו עברנו לידה במסדרון והעפנו לה חיוך קטן של גיחוך, והיא הייתה בטוחה שאנחנו צוחקים איתה, אבל כולנו צחקנו עליה.
היא הלכה מולנו ברחוב ואנחנו התנגשנו בה פעם או פעמיים, והיא הייתה בטוחה שזה מגע של אהבה
אף אחד אף פעם לא אהב אותה.
אני חוזרת על זה שוב ושוב במוח שלי ותוהה, איך העזנו לעמוד שם מולה ולהוריד אותה למצב כל כך נורא?סיוטים בלילה רודפים אותי על איך שהיא הרגישה, אבל אני לעולם לא אדע איך היא באמת הרגישה, כי אני לא היא
אני לא הילדה שרצו אחריה בכיתה בשביל לזרוק עליה סנדוויץ' עם גבינה למרות שכולם יודעים שהיא אלרגית
אני לא הילדה שהפילו אותה במדרגות של הבית ספר כי היא העזה להסתכל על חבר שלי
אני לא הילדה שצחקו עליה והשפילו אותה והרסו אותה כל יום מחדש.
אני הילדה שעמדה שם בצד ולא עשתה כלום.
אני חושבת שזה הרבה יותר נורא מהאנשים שעשו את זה לה
לעמוד שם ולא לעשות כלום, לא להושיט לה יד כשהיא על הרצפה בוכה מכאבים
לא לקרוא למישהו שיבוא ויעזור לה
כלום.
לעמוד בדממה ופשוט להסתכל, אפילו לא ברחמים, אלא באדישות.

אני הרגתי אותה.
באשמתי היא מתה, באשמתי היא פספסה את כל הדברים שהיא יכלה להיות.
תארו לכם שאף אחד לא היה פוגע בה ככה, שהיו עוזרים לה,
שהיו מרימים אותה מהרצפה כשכואב לה, שהיו מחבקים אותה באהבה, שהיו צוחקים איתה
שהיו חברים שלה.
היא יכלה להיות רופאה, היא יכלה להיות נשיאה, היא יכלה למצוא פתרון לרעב.
מאיפה לנו לדעת מה אנחנו הורסים כל פעם שאנחנו מורידים אדם אחר?
הרופאים אומרים שזאת לא אשמתי, ושהיא הייתה בנקודה חשוכה בחייה.
אבל אני לא הקשבתי באמת למה שהם אמרו
אני רק עמדתי שם בצד והסתכלתי, כמו תמיד.

לא יודעת למה יש לי השראה לכתוב בזמן האחרון, אבל שהכל יוצא חרא.