בכיתה ד' הלכתי להביא משהו מהחדר של ההורים שלי, כשלהפתעתי גיליתי את אחותי עומדת שם מעל הארנק של אבא שלי ולוקחת כמה שקלים בודדים, כשהיא שמה לב שאני מאחוריה, היא הסתובבה אלי ושמה את האצבע שלה על הפה שלה בצורת "שקט" יצאתי משם והלכתי לחדר שלנו (שלי ושל אחותי) וכשהיא חזרה לחדר, היא לא הסבירה דבר ורק שמה את הכסף במגירה ליד המיטה שלה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה עושה את זה, אבל לא האחרונה.
מאז ומתמיד אהבתי לחקות את אחותי שגדולה ממני ב4 שנים. כשהיא עברה תקופה "אפלה" שבה לבשה רק שחור וצמידים וחגורות שחורים לבנים עם ניטים, גם אני. כשהיא עברה תקופה של "ורוד" גם אני, וכן הלאה.
בכיתה ה' רציתי לצאת עם חברים וההורים לא הסכימו להביא לי כמה שקלים כדאי שאוכל לקנות פיצה בטענה של "בזבזת יותר מדי החודש הזה"כעסתי ובכיתי ולא הבנתי ולא רציתי ולא כלום. וכשאבא הלך לשירותים התגנבתי לחדר שלהם וחיקיתי את אחותי כמו ילדה טובה.
רק כמה שקלים, זאת הייתה התקופה שמגש פיצה היה עולה בין 15 ל20 שקלים.
אחרי שיצאתי מהחדר שלהם ואחרי שהתארגנתי בחדר שלי, יצאתי אליהם בכעס מזוייף וטענתי שאני יוצאת בכל מקרה ושאני לא צריכה את הכסף.וכמובן שביציאה קניתי עם כמה חברים פיצה ואכלתי בשמחה.
רגשות אשם היו לי, אבל מעטות מאוד, כי אם אחותי עושה את זה, אז גם לי מותר. 
לאט לאט בכל יציאה לקחתי כסף, לא הרבה, לא יותר מעשר שקלים בשבוע, הכל במטבעות של שקל. לא רציתי לבקש מההורים כסף מהפחד שהם יסרבו לי ואז נצטרך לריב שוב.
ההורים שלי כן תפסו אותי, כמה פעמים.

אני די בטוחה שהם ידעו תמיד, אבל חיכו שאני יתוודה, גם זה לא כאילו שביקשתי כסף וגם לקחתי כסף, זה כמו שהם יביאו לי רק בלי רשותם(למה אני מנסה להצדיק את עצמי?).  
כשעברנו דירה לעיר אחרת כשעליתי לכיתה ז', לא הייתי צריכה כל כך הרבה כסף, כי לא יצאתי, לא היו לא ממש חברים, אבל עדיין המשכתי לקחת ופשוט קניתי חטיפים בדרך לבית ספר, לא הייתי אוכלת את הסנדוויץ' שאמא הכינה, הייתי אוכלת איזה ממתק מהחנות שליד הבית ספר.
כשהתחלתי לצאת יותר, לקחתי את הכסף, אבל אז הייתי צריכה כסף גם לחטיפים לבית ספר וגם ליציאות.
אז במקום כמה שקלים בכל יום, לקחתי קצת יותר, התחלתי לקחת גם שטרות.
יום אחד הייתי צריכה לצאת ולא היה לאבא שלי כסף קטן בארנק. אז לקחתי שטר של 200. 
אתם בטח שואלים את עצמכם איך הצלחתי.
אחרי כמה שנים של ניסיון בזה, למדתי מתי אני צריכה לקחת, למדתי איך בלי שהם ישמעו דבר או ידעו.
לפעמים הייתי שמה לעצמי שעון מעורר בשעות לפנות בוקר כדאי לקחת.
אף פעם לא היו לי רגשות אשם, הרגשתי כאילו זה בסדר. כאילו זה נורמלי.
המצב הכלכלי של ההורים שלי התחיל לרדת מאז שעברנו דירה.
זה גרם לי לקצת רגשות אשם, אבל לא הרבה. המשכתי לקחת. כל יום. הרבה.
50 שקל לפחות כל יום, ואפילו יותר. 50 שקל היה המינימום לכל יום.
לאט לאט לאמא שלי התחיל להמאס, היא ידעה שאני עושה את זה והיא שמה לב שאני לא אפסיק.
כשהיה חסר להם כסף בארנק היא התקשרה אלי ושאלה אם אני לקחתי, והייתי עונה לה בקול תמים לגמרי שלא.
היא הייתה כאילו מתעלמת מזה שאני משקרת לה.
עד לפני כמה זמן.
אמא התקשרה אלי ושאלה אותי אם לקחתי, עניתי לה שוב, שלא, ובקול כאוב וכעוס וקול כל כך קשה אמרה לי במילים נחמדות שהיא יודעת שאני לוקחת, היא בעצם אמרה שהכסף פשוט נעלם והיא כבר לא יודעת לאיפה והיא כבר לא יודעת מה לעשות, שהיא יודעת שאבא והיא מבוגרים אבל לא משוגעים ואין מצב שהם מאבדים כל כך הרבה כסף.
לא סיפרתי אף פעם לאף אחד על זה שאני לקחתי. אפילו אחותי הפסיקה לפני כמה שנים.
תמיד אמרתי לעצמי שברגע שאוכל לממן את עצמי אני יפסיק.
אבל אחרי השיחה שאמא אמרה לי, כבר לא הייתי מסוגלת.
סיפרתי לחבר שלי מה אני עושה.
הפרצוף שלו היה מופתע לגמרי, הוא תמיד לא ידע מאיפה אני מביאה כל כך הרבה כסף אם ההורים שלי לא במצב כלכלי כל כך טוב, אבל זה לא מה שהוא חשב. הסברתי לו שאני לוקחת אך ורק מההורים שלי ולא מאף אחד אחר שלא יפחד שגנבתי לו כסף.
במילים פשוטות הוא אמר לי "פשוט... אל תעשי את זה יותר." וזה מה שעשיתי. הקשבתי לו. 
אחרי שאשכרה סיפרתי את זה למישהו, הבנתי כמה נוראי זה.
כבר חודשיים שאני לא עושה את זה. זה כמו גמילה.
לקחת את הכסף, להחביא אותו, להסתתר, זה כמו אנדרנלין שמחדירים לי לזרוע.

אני עדיין לא מסתדרת טוב, אני נכנסת לחדר של ההורים שלי ורואה את הארנק זרוק שם ומתפתה כל כך לא לקחת כלום.
אני אומרת לעצמי שזה רק קצת כסף ואני באמת צריכה אותו, אבל כל הזמן נזכרת בקול של חבר שלי.
זה קשה. וזה כל כך מטומטם שזה כזה קשה.