אבא נמצא עכשיו בתחנת משטרה, הוא יושב עם שני שוטרים בחדר אפור עם שולחן מתכת קר עם זוג כיסאות תואם, אחד בכל צד, אבא יושב על אחד מהם ושוטר בעל קעקועים בכל גופו יושב מולו, שוטר אחר שנראה כאילו רק הרגע סיים תיכון יושב על פינת השולחן לכיוון אבא.
כשהשוטרים מדברים עם אבא, הם שואלים אותו שאלות קשות לגביי ולגבי המשפחה, צצות שאלות כמו "מה המצב המשפחתי" ואבא מסביר את התרחישים של השלוש שנים האחרונות, הוא נאנח הרבה ומתייפח מעט, וכשהם שואלים אותו מה המצב החברתי שלי היה, הוא משתנה ועונה בקול כאוב, "לא יודע", הם הופכים לספציפים ושואלים אם יצאתי בערבים ואם הייתי מעורבת חברתית, אבא מתפכח מעט ואומר במהירות רגילה יותר מהרגיל "טוב פעם היא הייתה משתתפת בכל ועדה ותמיד היו לה המון חברות שבאו הביתה והיא יצאה כמעט כל ערב, קצת כעסתי כי היא פחות שמה לב ללימודים אבל זה היה בסדר כי היא קיבלה פעם ציונים טובים..." השוטר הצעיר קוטע את אבא בחוסר טאקט מושלם ושואל "ובזמן האחרון?" אבא משתתק ומחזיר את מבטו לרצפה וחוזר להיות חסר אנרגיות, הוא לא עונה לו על השאלה, אך השוטר בעל הקעקועים מעביר נושא, ואחרי כמה שאלות מגרד בראשו ומתחיל להסביר "תשמע, עם כל מה שקרה למשפחה שלכם, וכניראה משהו חברתי שהשתבש, אני חושב שהיא פשוט..." הוא מכחכח בגרונו "זה לא קל להיות נערה מתבגרת אתה יודע."
אבא מרים את עיניו ומביט לשוטר המקועקע בעיניים ופולט את מה שישב לו בראש כל הפגישה "אני יודע כמו מה זה נראה, ואני יודע איך היא הרגישה, אבל זאת לא סופיה, סופיה לא הייתה מתאב..." אבא בולע רוק ומחליש את קולו "סופיה אף פעם לא וויתרה."
השוטר הצעיר קוטע את המבטים החודרים בין אבא לשוטר המקועקע "אני יודע שזה קטע קשה" הוא מתרומם מהשולחן ושם את ידו על גבו של השוטר השני "אבל השלב הראשון להחלמה הוא השלמה" הוא מסיים, אבא מעיף מבט חסר כבוד לשוטר הצעיר ושם את מרפקיו על השולחן ואת ראשו בין ידיו וחוזר להסתכל על הרצפה, השוטר המקועקע אומר ללא קול לשוטר הצעיר שהוא אידיוט ומסמן לו לצאת מהחדר, השוטר הצעיר מחמיץ פנים ויוצא מהחדר, לאחר שיצא השוטר המקועקע מוציא דף ועט מהכיס שלו וכותב עליהם "זה המספר שלי, קוראים לי טוני, אם תרצה לדבר או תרגיש מצוקה, אתה מוזמן להתקשר" הוא משאיר הפתק על השולחן ליד אבא ויוצא גם כן מהחדר.
אבא נשאר בחדר, מביט על הרצפה ושותק, הוא בוודאי שומע את טוני צועק על השוטר הצעיר על חוסר ההתחשבות, או שהוא עסוק מדי במחשבות שלו בשביל לשמוע עוד דבר. כעבור חמש דקות של רחמים עצמיים וכעס על כך שמעז לרחם על עצמו, אבא קם מהכיסא ויוצא מהחדר, משאיר את הפתק של טוני על השולחן, טוני והשוטר הצעיר משתתקים ומביטים בו.

אבא אף פעם לא אהב להרגיש מסכן, אך למרות זאת, היה האדם הכי מסכן בכל השכונה. הוא תמיד היה אדם אופטימי ונדיב, אך בעל אגו ענקי, לכן אין לרחם עליו, וכולם יודעים את זה, אבל זה לא מנע מאף אחד לגשת לאבא ביום שאמא עזבה ולקלל את קיומה, אבל היום, כשאבא הלך כבר פעם שלישית בדרך הזאת בשלוש שנים האחרונות, אף אחד לא דיבר איתו. הפעם אבא הלך לגמרי בשקט.
כשהוא מגיע הביתה, מייק כבר מחכה על הכורסה החומה הגדולה ובוהה בשון שוכב על הרצפה ומצייר, כשאבא סוגר את הדלת מייק מביט בו, אבא נכנס לאמצע החדר ומחבק את שון שעוצר אותו כי הוא עסוק בציור שלו, "אין לך עבודה?" הוא אומר למייק ומתיישב על הספה הכחולה ליד הכורסה, "ביטלתי" אומר מייק ושניהם חוזרים לבהות בשון. "איך... איך היה במשטרה?" שואל מייק לאחר זמן ארוך ולא ידוע של שקט, "בסדר, אידיוטים, משטרה" אבא מסכם, "הם אמרו משהו לגבי מה שקרה?" אבא קם מהספה ופולט בציניות "יש מצב שהיא מתה"
 

נרשמתי לסדנת כתיבה, וכששאלו אותי מה אני רוצה לקבל מהסדנה הזאת, אמרתי שאני רוצה לכתוב ספר. ביקשו מאיתנו להביא לשבוע הבא פתיחה של ספר, אם אנחנו כתבנו ואם אנחנו קראנו אותה.
הנה הפרק הראשון בספר 'אחרי שסופיה מתה', מקווה שתאהבו.

הנה אני, באמצע החדר, עם החבל העבה סביב צווארי,
שנתלה מהמנורה היפיפייה שאימי הכינה בעזרת חוטים צבעוניים.
החדר יותר מסודר מהרגיל, על שולחן העבודה שנמצא מאחוריי יש כמה ספרים גדולי כרך וקומיקסים, הארון, שנמצא שני סנטימטרים לימינו של השולחן, פתוח ומכנס בצבע סגלגל משתלשל ממנו, מתחתי יש את החולצה הירוקה המשובצת האהובה עלי עם כמה טיפות דם זרוקה על הרצפה ועליה מונחות המשקפיים שלי, מעט עקומות ועם סדק בעדשה השמאלית, וליד אלו נמצאת המיטה, היא חסרת מצעים אך הם מונחים עליה כאילו עמדו לכסות אותה, בארונית מהצד הימני של המיטה יש עוד ספר כמו הספרים שעל השולחן, אך הוא פתוח באמצע ובעל סימניה ולידו כוס שוקו חמה שכבר התחילה להתקרר. 
משב רוח קריר נכנס מהחלון הפתוח למחצה שמלפניי ומעיף את פוני הבובה העבה והמבולגן מפניי וחושף קבוצת נמשים גדולה על אפי ולחיי, כששאר השער שלי אסוף בצמה יפנית מעט מפורקת והוא מעט רטוב. אני לובשת חולצה בעלת שרוולים קצרים בצבע ירוק כהה שזהה לעיני ומכנסיים מנוקדים בצבעי שחור לבן שגדולים עלי במידה או שתיים ומוכתמים בדם. 

עכשיו הגיעו הפרמדיקים, הם נכנסים כשהם פותחים את הדלת בחוזקה ומכניסים פנימה את האלונקה, אפשר לשמוע את אבא מחוץ לחדר מדבר עם אחד השוטרים, שומעים בקולו שהוא עומד לבכות, אך מתאפק, הוא מחזיק את שון הקטן בן ה6 בזרועותיו הגדולות והחמות שפעם החזיקו אותי כשקייטי נפטרה. אחרי שהפרמדיקים הורידו אותי מהחבל ושמו אותי באלונקה, הם כיסו את כל גופי חוץ מראשי בשמיכה שחורה וכבדה, המראה של פניי חסרות החיים על האלונקה הכתומה שעוברת בסלון גרם לאבא להישבר ועכשיו הוא בוכה.

הוא מחייך, היא מחזירה חיוך בנימוס. הם מגחכים, 'ממתי את מחייכת מזוייף?'
'כבר הרבה זמן' היא מפסיקה לחייך, הוא מנסה להתרומם מהמיטה, היא נותנת לו יד, 'אל, אל תחייכי מזוייף, בשביל אף אחד, בעיקר לא בשבילי' 

היא מסתכלת על אינפוזיה, בודקת שהכל זורם 'את לא מבינה בזה כלום למה את מסתכלת על זה?' הוא אומר בציניות, היא צוחקת 'כבר שנתיים שאני מכירה אותך ואני עדיין לא יודעת איך קוראים לזה' היא מחייכת ומצביעה על החוטים המחוברים במדבקה אל חזהו, 'גם אני לא' שניהם צוחקים
'אני אוהב את זה בך, איך שאת מסוגלת לעמוד ולצחוק על כל זה'
'אני לא זו שתעמוד בדרכך אם תרצה לבכות על זה' היא מתיישבת על הכיסא לידו ומחזיקה את היד שלו
'מה את משחקת עכשיו את הפסיכולוגית בגרוש'
'לא אמרתי שאני עושה את זה בחינם' היא אומרת בתגובה ולוחצת את ידו חזק יותר, הם צוחקים.
'לכי כבר הביתה' הוא מחייך אליה, היא צוחקת ומסתובבת בכיסא.
'למה את איתי?' הוא מפיל את השאלה הזאת כאילו זאת שאלה של מה בכך 'הפעם אני לא שואל ברטוריות', 'למה שלא אהיה איתך?' היא מפסיקה להסתובב ומתקרבת אליו 
'כי אני מקיא כל שעתיים' הוא נשען אחורה במיטה 'כי אני קירח, כי אני מחורר בכל הגוף בגלל שאין לי מספיק דם או נוזלים או בגלל שצריך להוציא ממני דם או נוזלים' היא צוחקת קלות ומסתכלת על פניו והוא ממשיך 'כי רוב האיברים הפנימים שלי כבר ממזמן לא שלי והם הוחלפו בחלקים מאנשים אחרים שלא יצא לי להכיר לעולם, כי אם אני יכול להפגש איתך כל מה שאנחנו עושים זה לשבת בקפיטריה של הבית חולים או פה, בתוך החדר החנוק הזה' הוא קם ומתיישב ומסתכל לתוך עייניה 'כי אני חולה סרטן' הוא מסתכל לרצפה לחצי דקה וחוזר אליה 'כי אני גוסס'
'סיימת?' היא צוחקת ומסתכלת בו, 'אני רציני סופיה, למה את איתי?'
היא מתרצנת 'טוב אדון מסכן גוסס חולה סרטן' היא קמה ונשענת על הקיר הקרוב אל הדלת 'כי אני אוהבת אותך'
'ולמה נהיית איתי לפני שאהבת אותי?, אני שואל אותך כי אף אחד לא יודע למה לעזאזל בחורה שכמוך נכנסת לחדר שלי ומחליטה שמכל האנשים הגוססים שבחדר, שאותי היא רוצה לקחת לטיול בפארק'
'לא סתם נכנסתי לחדר שלך'
'כן כן אני יודע את התנדבת באזור של הילדים הקטנים ובמקרה טיילת ונאבדת ונכנסת לחדר שלי, את החלק הזה כבר סיפרת כמה פעמים, אני רוצה לדעת למה דווקא הבחור הקירח הזה' הוא מצביע על עצמו 'עשה לך את זה'
'קודם כל, אתה היית היחידי באותו החדר שהקריח בגלל טיפולים ולא בגלל זקנה' היא מחייכת 'אז בחרתי בך'
היא מסתובבת אל החלון שבחדר שנמצא ליד מיטתו ומסתכלת על הדשא שבחוץ 'כי העיינים שלך נראו לי הכי פחות מתות באותו החדר'
היא מסתכלת על הרצפה ואז שוב אליו 'כי גם בלי שער בשום חלק בגוף היית הבחור הכי יפה שראיתי בחיי' היא מסמיקה ונעמדת לידו
'וכי רציתי לצאת החוצה, וגם אתה נראת כאילו רצית'
'וזאת הסיבה שנישקת אותי גם?'
'גם, וגם בגלל הנאום הארוך שעשית לי בפעם השלישית שבאתי שלעולם לא נוכל להיות ביחד כי אתה תמות בעוד כמה ימים וזה מיותר'
'אז לא מתתי אז, אני ימות עוד מעט, ואם לא עוד מעט אני אמות בעוד כמה ימים, אני לא אחיה ואת יודעת את זה, אז למה את נשארת?'
'אני בונה על זה שתמות עוד מעט, הבטחת לי שתביא לי את האייפוד שלך' היא צוחקת וקולה רעוע 
'תהיי רצינית סופיה'
'אני אהיה רצינית ברגע שיהיה לי מה לענות לך טום' היא מתיישבת ומתחילה לדמוע 'אני יודעת שאתה עומד למות, תאמין לי שאני יודעת, אין יום שאני לא חושבת על זה, שאתה יכול למות כשתישן, כשאני אהיה פה וכשלא אהיה פה' 
'אז למה את פה? אני ימות בכל מקרה לא עדיף שתחיי את החיים שלך במקום לבזבז אותם במקום מלא מחלות כמו זה?'
'אני לא יודעת טום, אני לא יודעת למה אני רוצה להשאר איתך, אבל אני הרבה יותר מאושרת איתך מאשר בכל מקום אחר, אז אל תטיף לי שאני אצא לראות עולם ושאשיג חיים אמיתים כי היו לי חיים לפנייך אבל הם לא הרגישו אפילו קרוב לאמיתים כמו שהם מרגישים לי איתך' היא מתרוממת שוב והוא מסמן לה לשבת לידו על המיטה והיא באה ושמה את ראשה בחיקו ומתייפחת 'ואתה יכול להגיד לי למה אתה איתי?'
'חוץ מהעובדה שזרקת את עצמך לרגליי וכבר הרגשתי לא בנוח?' הוא צוחק ומשחק בשערה, 'כן חוץ מזה'
'קודם כל, את הבחורה היחידה בעולם שרוצה להיות איתי'
'אז אתה בלית ברירה אוהב אותי?'
'די להיות אישה ולהבין לא טוב את מה שאני רוצה לומר' הוא מחייך ומבלגן את השער שלה והיא מתרוממת ומסתכלת עליו 'גם אם הייתה עוד מישהי שהייתה מעוניינת בי היא בחיים לא תהיה יפה כמוך' הוא מסדר את שערה בחזרה
'אל תהיה שטחי' היא צוחקת ומסמיקה מעט
'טוב אז את מכוערת' הוא מגחך ואז נהיה רציני 'את מצחיקה, את הבן אדם הכי מאושר שפגשתי בחיים שלי והעובדה שאני פסימי עד אין סוף גורמת לנו להשלים אחד את השני, כי השיניים שלך הן השיניים הכי מושלמות שראיתי בחיי, כי את מצליחה בכל הזמן הזה גם ללמוד ולהשיג את הציונים הכי גבוהים בתיכון שלך וגם לפגוש אותי וגם להתנדב פה, שאת כבר ממזמן צריכה להפסיק כי אני מקרה נדבה ולי את נותנת לעשות דברים שאת לא נותנת לילדים הקטנים ההם' הוא צוחק 'כמו לחתוך מלפפון או לגעת בגפרורים' היא צוחקת גם 'את שאפתנית, את מיוחדת, כי אין אף אחת כמוך בעולם וזה בסדר כי אחת ממך כבר מספיק מציקה לי' היא חובטת בו קלות וצוחקת
'אוי תשתוק, אתה אוהב אותי'
'מכחיש' הוא מקרב אותה אליו ומנשק אותה נשיקה עמוקה.
וכשהנשיקה נגמרת, הם בוהים אחד בשני לכמה דקות ואז פתאום נשברים באותה שנייה
שניהם בוכים, כי שניהם הרגישו מה הנשיקה הזאת מסמלת, 
נשיקת פרידה
הם המשיכו לדבר כל הערב, ובזמן הזה הגוף של טום כבר התחיל לנסוג.
לוותר.
וכשכל המערכות שלו כשלו, והרעש הארוך של המכונות המסמל שהוא איננו נשמע,
סופיה עזבה את ידו ויצאה מהחדר השופע רופאים ויצאה אל הגינה שבה ישבו בפעם הראשונה.
נשכבה על הדשא ונתנה למחשבות שלה להעלם.