שנינו שוכבים על המזרן הדק שמפריד בינינו לבין הרצפה, ידך עוטפת את בטני, הרגליים שלנו משולבות יחד, אתה חם ונעים ואני מרגישה בטוחה בזרועתייך.
וכמה שהמוח שלי מוחא לי כפיים על היכולת להתחבר עם גבר אחר, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
העור שלכם מרגיש כמעט אותו הדבר, רק ששלו קצת יותר מחוספס. הרגליים שלו יותר מוצקות וחזקות ואם היית הוא, גופך וראשך היו הרבה יותר קרובים אלי. כשאני מסתכלת על מיקום ידך אני רק יכולה לחשוב על מה הוא היה עושה אם הוא היה במקומך.
יד אחת נעימה שלו הייתה נכנסת מתחת לחולצה שלי ועוטפת את החזה שלי, מוחצת אותו כמה פעמים בצורה הרכה והנעימה שרק הוא יודע לעשות ותוך כדי הוא היה מעביר את שפתיו על צווארי ואוזניי, בדרך שהוא יודע שאני הכי אוהבת בעולם, ואולי הייתי מוציאה גיחוך מחוייך מהמבוכה שנכנסה בי או אולי מההנאה והגעגוע למגע הזה. ואז בליטוף רך ונעים הוא היה יורד למטה, מכניס את ידו מתחת למכנסיי ומלטף אותי קצת לפני קו התחתונים ואז בתנועה חדה אחת הוא היה מכניס את ידו מתחת לתחתונים ואחיזתו הייתה נהפכת קשה והייתי מוציאה אנחה של הפתעה כל כך נעימה שלמרות שציפיתי לה היא עדיין הרעידה את כל גופי.
ואז הייתי מסתובבת אליו, והיינו שוכבים פנים מול פנים והוא היה מגניב לי נשיקה או שתיים שלפתע היו נהפכות לנשיקות עמוקות וחודרות נשמה וכך היינו ממשיכים כל הלילה, חוקרים אחד את השני במקומות שכבר חקרנו טוב בעבר ועדיין מגלים אותם מחדש, עד שהיינו נרדמים, אם בכלל.

אבל אתה זה לא הוא.
ולכן כשרכנת לנשיקה, ברחתי אחורה בלי לחשוב פעמיים.
זה לא בגללך, זה גם לא בגללי, זה בגללו. 
 

אמצע הלילה בביתן נטוש. הבמה חשוכה כשלפתע נפתח זרקור על אמצע הבמה(אור חשודים) באמצע הבמה יש נערה מתה ונערה אחרת רוכנת לעברה. פתאום הנערה מרימה את ראשה.
“אתם חושבים שזה פשוט לרצוח בן אדם?”
מטה את הראש טיפה הצידה.
עיינים קצת משוגעות ומדי פעם יש לה עוויתיות,
פנים די אדישות.
“יש הרבה מאחורי זה"
היא קמה ומתקדמת מלפני הנערה תוך כדי דריכה על הנערה
"אתה צריך תוכנית, אחת טובה כזאת שבחיים לא יתפסו אותך, והתוכנית מתחלקת לכמה שלבים, השלב הראשון זה ההכנות, השלב השני זה הפעולות, והשלב השלישי זה ההתחמקויות.
בשלב הראשון אתה צריך לתכנן את הכל לפרטי פרטים ולא לשכוח דבר כי בשלב השני כבר לא יהיה לך זמן לחזור אחורה, אתה צריך למצוא מקומות, או הו צריך כל כך הרבה מקומות! ושכל אחד יהיה רחוק אחד מהשני כמה שיותר.
צריך לברר יום כל שהוא שבו היא תהיה לבד, לגלות איפה היא תהיה לבד, לקחת אותה משם להביא אותה למקום אחר מרוחק ופרטי, לעשות את מה שאתה צריך לעשות, לקחת אותה משם למקום אחר כמה שיותר רחוק מאותו האזור ולהחביא אותה היטב, ואז שוב לבוא ולקחת אותה למשרפה, ואתם יודעים כמה קשה למצוא משרפה טובה בימים האלה? אחת כזאת שלא שואלת שאלות ולא נותנת תשובות.
אוי והמחירים! דלק למכונית, רובה, שקית,  ואפילו לשרוף גופה עולה יותר בימים האלו בגלל התקציבים המפגרים האלה של יאיר לפיד.
ואז בא השלב השני, וזה השלב הכי מלחיץ, כי אתה צריך להראות הכי פחות לחוץ וכשאומרים לך באוזן כל שלוש שניות לא להראות לחוץ זה רק מלחיץ אותך יותר.
(הגופה שמאחורה מתחילה לזוז בהתאם למה שהנערה אומרת)
ואז יורים בום בום טראח כניסה לשקית זריקה למכונית נסיעה מהירה, אבל איטית, שלא ישאלו, זריקה במקום המבודד, חזרה תוך יומיים לקיחה
ושרפה ונגמר הסיפור.
הכל הולך ממש מהר אבל בו זמנית יותר מדי לאט, וכל מה שעובר לך בראש זה מה אם יתפסו אותך, אבל זה הכל בסדר וטוב כל עוד אתה משוכנע במה שאתה עושה, ואם המטרה כל כך חשובה לך גם כניסה לכלא לא תפריע לך. 
אבל הדבר הכי חשוב ברצח, דבר שבלעדיו לא יכול בכלל להתקיים רצח, הדבר שגורם לך לאבד את דעתך, את השפיות שלך, את עצמך.
המניע.”
במה חשוכה.