אני חושבת שזה חמוד, שאתה לא יודע מה לעשות.
ששכבתי מתחתייך וניסית שזה פשוט יזרום, וכל שנייה משהו הפריע, וניסית והמשך וזזת והכל
ולא ידעת כלום

שאני לא אוהבת את זה ככה, וזה לא נעים לי וזה כן נעים לי ומציק לי ומצחיק לי וכואב לי ולא מספיק כואב לי.
אני אוהבת שברגע שעצרת לשנייה ורק שכבנו מחובקים, המשפט הראשון שאמרת היה
'אני ממש מנסה.'
מכאן כבר הבנתי, שזאת לא אשמתך, שאתה לא רוצה להיות כמוהו, שאתה לא רוצה להרשים או לצאת גבר

אתה רק רוצה לגרום לי להרגיש טוב.
ומה שאתה לא יודע, זה שרק שאתה פה לידי, זה מספיק לי.
ואולי ברגע שחיבקת אותי כשראשי על החזה שלך
ואמרתי לך 'איתך הכי כיף לי'
וענית לי 'אני מרגיש כאילו אני לא עושה כלום'
ועניתי לך בחזרה 'אני לא צריכה יותר מזה'
זה הרגע שהבנת, שאתה לא צריך להתאמץ
אתה לא צריך לזוז
ולנסות
ולהתווכח עם מה שיש לך
כי כל מה שאני צריכה
כל מה שאני רוצה
כל מה שאני אוהבת
כל מה שאני רואה מושלם
זה אתה. 

זה כמו ארץ פנטזיה, שכל שנייה מנסים להעיר אותי ולומר, די עם ההזיות, הכל רק אשליות.
הארנב רץ אחריי, צועק לי 'אין לך זמן, אין לך זמן!'
השיקויי שאמור להקטין אותי, מקטין אותי יותר מדי ונותן לכולם לדרוך עלי. 
הדמעות שלי הופכות לנהר אבל אף אחד לא רוצה לשחק איתי.
עד שאני כבר מגיעה לארץ הפלאות, החתול צועק עלי שאני לא מבינה כלום, ואני מבולבלת, פשוט רצה אחריו.
ואפילו חיוך הוא לא משאיר לי.
התאומים בכלל לא דומים, וכל אחד מהם אומר לי משהו אחר, ואני לא יודעת למי להקשיב.
הכובען המטורף בכלל לא אוהב תה, והזמן רץ מהר מדי.
ואין שום שום-הולדת.
הזחל נשאר זחל ולעולם לא משתנה, נשאר מכוער ולא יפה.
אך אל תדאגו, חלק אחד בסיפור נשאר אותו הדבר, מלכת הלבבות, את ראשי רוצה לערוף בלי סוף. 

אם אני אפגוש אותך
אני אגיד לך את האמת הכי יפה שאני יכולה לומר.
אני אגיד לך את השקרים הכי נכונים שאני יכולה לומר.
אני אגיד לך את כמה שאני הלאה
כמה שאני לא כואבת
כמה אני חזקה
כמה שאני טובה
לבד
כמה שאני טובה לגמרי לבד.
אם אני אראה אותך
אני כנראה אבכה
כי אני לא טובה בלשקר
רק מלחשוב עלייך הגוף שלי מקבל שוק
כל חלק בגוף שלי נתקע ואני רועדת
וזה כואב קצת
מתי זה עובר?
למה אני תקועה פה
אני לא רוצה להיות פה בכלל.
אני אוהבת לבד.