הוא מחייך, היא מחזירה חיוך בנימוס. הם מגחכים, 'ממתי את מחייכת מזוייף?' 'כבר הרבה זמן' היא מפסיקה לחייך, הוא מנסה להתרומם מהמיטה, היא נותנת לו יד, 'אל, אל תחייכי מזוייף, בשביל אף אחד, בעיקר לא בשבילי'
היא מסתכלת על אינפוזיה, בודקת שהכל זורם 'את לא מבינה בזה כלום למה את מסתכלת על זה?' הוא אומר בציניות, היא צוחקת 'כבר שנתיים שאני מכירה אותך ואני עדיין לא יודעת איך קוראים לזה' היא מחייכת ומצביעה על החוטים המחוברים במדבקה אל חזהו, 'גם אני לא' שניהם צוחקים 'אני אוהב את זה בך, איך שאת מסוגלת לעמוד ולצחוק על כל זה' 'אני לא זו שתעמוד בדרכך אם תרצה לבכות על זה' היא מתיישבת על הכיסא לידו ומחזיקה את היד שלו 'מה את משחקת עכשיו את הפסיכולוגית בגרוש' 'לא אמרתי שאני עושה את זה בחינם' היא אומרת בתגובה ולוחצת את ידו חזק יותר, הם צוחקים. 'לכי כבר הביתה' הוא מחייך אליה, היא צוחקת ומסתובבת בכיסא. 'למה את איתי?' הוא מפיל את השאלה הזאת כאילו זאת שאלה של מה בכך 'הפעם אני לא שואל ברטוריות', 'למה שלא אהיה איתך?' היא מפסיקה להסתובב ומתקרבת אליו 'כי אני מקיא כל שעתיים' הוא נשען אחורה במיטה 'כי אני קירח, כי אני מחורר בכל הגוף בגלל שאין לי מספיק דם או נוזלים או בגלל שצריך להוציא ממני דם או נוזלים' היא צוחקת קלות ומסתכלת על פניו והוא ממשיך 'כי רוב האיברים הפנימים שלי כבר ממזמן לא שלי והם הוחלפו בחלקים מאנשים אחרים שלא יצא לי להכיר לעולם, כי אם אני יכול להפגש איתך כל מה שאנחנו עושים זה לשבת בקפיטריה של הבית חולים או פה, בתוך החדר החנוק הזה' הוא קם ומתיישב ומסתכל לתוך עייניה 'כי אני חולה סרטן' הוא מסתכל לרצפה לחצי דקה וחוזר אליה 'כי אני גוסס' 'סיימת?' היא צוחקת ומסתכלת בו, 'אני רציני סופיה, למה את איתי?' היא מתרצנת 'טוב אדון מסכן גוסס חולה סרטן' היא קמה ונשענת על הקיר הקרוב אל הדלת 'כי אני אוהבת אותך' 'ולמה נהיית איתי לפני שאהבת אותי?, אני שואל אותך כי אף אחד לא יודע למה לעזאזל בחורה שכמוך נכנסת לחדר שלי ומחליטה שמכל האנשים הגוססים שבחדר, שאותי היא רוצה לקחת לטיול בפארק' 'לא סתם נכנסתי לחדר שלך' 'כן כן אני יודע את התנדבת באזור של הילדים הקטנים ובמקרה טיילת ונאבדת ונכנסת לחדר שלי, את החלק הזה כבר סיפרת כמה פעמים, אני רוצה לדעת למה דווקא הבחור הקירח הזה' הוא מצביע על עצמו 'עשה לך את זה' 'קודם כל, אתה היית היחידי באותו החדר שהקריח בגלל טיפולים ולא בגלל זקנה' היא מחייכת 'אז בחרתי בך' היא מסתובבת אל החלון שבחדר שנמצא ליד מיטתו ומסתכלת על הדשא שבחוץ 'כי העיינים שלך נראו לי הכי פחות מתות באותו החדר' היא מסתכלת על הרצפה ואז שוב אליו 'כי גם בלי שער בשום חלק בגוף היית הבחור הכי יפה שראיתי בחיי' היא מסמיקה ונעמדת לידו 'וכי רציתי לצאת החוצה, וגם אתה נראת כאילו רצית' 'וזאת הסיבה שנישקת אותי גם?' 'גם, וגם בגלל הנאום הארוך שעשית לי בפעם השלישית שבאתי שלעולם לא נוכל להיות ביחד כי אתה תמות בעוד כמה ימים וזה מיותר' 'אז לא מתתי אז, אני ימות עוד מעט, ואם לא עוד מעט אני אמות בעוד כמה ימים, אני לא אחיה ואת יודעת את זה, אז למה את נשארת?' 'אני בונה על זה שתמות עוד מעט, הבטחת לי שתביא לי את האייפוד שלך' היא צוחקת וקולה רעוע 'תהיי רצינית סופיה' 'אני אהיה רצינית ברגע שיהיה לי מה לענות לך טום' היא מתיישבת ומתחילה לדמוע 'אני יודעת שאתה עומד למות, תאמין לי שאני יודעת, אין יום שאני לא חושבת על זה, שאתה יכול למות כשתישן, כשאני אהיה פה וכשלא אהיה פה' 'אז למה את פה? אני ימות בכל מקרה לא עדיף שתחיי את החיים שלך במקום לבזבז אותם במקום מלא מחלות כמו זה?' 'אני לא יודעת טום, אני לא יודעת למה אני רוצה להשאר איתך, אבל אני הרבה יותר מאושרת איתך מאשר בכל מקום אחר, אז אל תטיף לי שאני אצא לראות עולם ושאשיג חיים אמיתים כי היו לי חיים לפנייך אבל הם לא הרגישו אפילו קרוב לאמיתים כמו שהם מרגישים לי איתך' היא מתרוממת שוב והוא מסמן לה לשבת לידו על המיטה והיא באה ושמה את ראשה בחיקו ומתייפחת 'ואתה יכול להגיד לי למה אתה איתי?' 'חוץ מהעובדה שזרקת את עצמך לרגליי וכבר הרגשתי לא בנוח?' הוא צוחק ומשחק בשערה, 'כן חוץ מזה' 'קודם כל, את הבחורה היחידה בעולם שרוצה להיות איתי' 'אז אתה בלית ברירה אוהב אותי?' 'די להיות אישה ולהבין לא טוב את מה שאני רוצה לומר' הוא מחייך ומבלגן את השער שלה והיא מתרוממת ומסתכלת עליו 'גם אם הייתה עוד מישהי שהייתה מעוניינת בי היא בחיים לא תהיה יפה כמוך' הוא מסדר את שערה בחזרה 'אל תהיה שטחי' היא צוחקת ומסמיקה מעט 'טוב אז את מכוערת' הוא מגחך ואז נהיה רציני 'את מצחיקה, את הבן אדם הכי מאושר שפגשתי בחיים שלי והעובדה שאני פסימי עד אין סוף גורמת לנו להשלים אחד את השני, כי השיניים שלך הן השיניים הכי מושלמות שראיתי בחיי, כי את מצליחה בכל הזמן הזה גם ללמוד ולהשיג את הציונים הכי גבוהים בתיכון שלך וגם לפגוש אותי וגם להתנדב פה, שאת כבר ממזמן צריכה להפסיק כי אני מקרה נדבה ולי את נותנת לעשות דברים שאת לא נותנת לילדים הקטנים ההם' הוא צוחק 'כמו לחתוך מלפפון או לגעת בגפרורים' היא צוחקת גם 'את שאפתנית, את מיוחדת, כי אין אף אחת כמוך בעולם וזה בסדר כי אחת ממך כבר מספיק מציקה לי' היא חובטת בו קלות וצוחקת 'אוי תשתוק, אתה אוהב אותי' 'מכחיש' הוא מקרב אותה אליו ומנשק אותה נשיקה עמוקה. וכשהנשיקה נגמרת, הם בוהים אחד בשני לכמה דקות ואז פתאום נשברים באותה שנייה שניהם בוכים, כי שניהם הרגישו מה הנשיקה הזאת מסמלת, נשיקת פרידה הם המשיכו לדבר כל הערב, ובזמן הזה הגוף של טום כבר התחיל לנסוג. לוותר. וכשכל המערכות שלו כשלו, והרעש הארוך של המכונות המסמל שהוא איננו נשמע, סופיה עזבה את ידו ויצאה מהחדר השופע רופאים ויצאה אל הגינה שבה ישבו בפעם הראשונה. נשכבה על הדשא ונתנה למחשבות שלה להעלם.
השער שלי זה הדבר שאני הכי אוהבת בעצמי. כן, גם בימים שהוא לא מסתדר ומציק ומעצבן ומתחרפן, זה הדבר שאני הכי אוהבת.
אני לא יודעת למה אבל אני פשוט מרגישה שהשער שלי מסמל אותי, שבצורה שהוא גזור אני לא צריכה להסביר מי אני, אפשר להבין מלהסתכל עליו. מה שהכי בולט בשער שלי, זה הפוני. זה לא הפוני הזה שמכסה את כל הפנים, אבל הוא מכסה בדיוק כמה שאני צריכה מהמצח הגדול מאוד שלי. בכיתה ד' היה לי את הפוני הראשון שלי, הוא היה קטן ובקושי היו מבחינים בו, אבל לי לא היה אכפת, אהבתי אותו. וככה הוא נשאר עד כיתה ח' כשהוא התעבה קצת כל שנה. בכיתה ח' עשיתי אנדרקט, התסרוקת של יאנה מהאח הגדול, רק עם הרבה פוני על הפרצוף. וכמה שאני אהבתי את השער הזה, הוא בא בדיוק בזמן שהתחלתי להתחרפן, שכבר לא ידעתי מי אני ומי אני לא, למי אני מתחברת ולמה, הרגשתי לא אני בכל כך הרבה מובנים והרגשתי שאני משקרת לעצמי ולסביבה לגבי מי אני. ואחרי שעשיתי את זה, זה כאילו כל הבעיות שלי נעלמו, וזאת הייתה אני. מהפעם הראשונה שבאתי לבית ספר עם התסרוקת הפסקתי לבוא עם הסנדלים הלבנות, הפסקתי ללכת עם המכנס הזה שאיתו אני לא נושמת, החולצות בית ספר שלי הפכו לצבעים יותר רגועים. לא הרגשתי צורך לצעוק הנה אני ולרוץ במסדרונות כמו פעם, לא הרגשתי צורך ללכת אחרי הבחור הזה שהתאהבתי בו ממזמן. הכל היה טוב יותר. הרגשתי שלמה. אבל כפי שאתם יודעים, גאלח לא נשאר גאלח להרבה זמן, ושלי החזיק 4-5 חודשים. ושרציתי לחדש אותו אמא שלי סירבה בנוקשות.
אז לקחתי את השער שהיה חלק מהפוני החשוב לי כל כך והזזתי אותו הצידה, עד שקיבלתי שביל באמצע. לא שביל ממש ישר אבל השער שלי היה בהחלט מפוצל לשניים. הרגשתי דיכאון כל כך עמוק מלהסתכל על השער שלי. זאת לא אני. זה לא מה שרציתי. אבל לא הפסקתי לצאת עם חברים, והיציאות לא היו אותו הדבר. חזרתי שוב לתהייה שלי לגבי מי אני ומה אני רוצה, לא הרגשתי אני ולא הרגשתי שמחה. עברתי בית ספר (לא בגלל הסיבה הזאת) כשעליתי לכיתה ט', ותחילת כיתה ט' בערך בחודשיים הראשונים הסתובבתי עם השער הזה, והרגשתי נורא ואיום. כל הבנות סביבי סימלו בדיוק מה שתמיד האמנתי שזה שפל ושיטחי, כל הבנים שהסתובבתי איתם היו הבנים שגורמים לך להתאהב בהם ואז זורקים אותך לקרשים. וידעתי בתוכי שזאת לא אני, שאני לא כמוהם. אז התחננתי לאמא. כמו ילדה בת 3 ישבתי על ברכי ובכיתי לאימא שאני רוצה לעשות פוני, הראתי לה תמונות בדיוק איך שאני רוצה ושיגעתי אותה עד שהיא תסכים. והיא הסכימה. פוני עבה שמכסה את כל מצחי הגיע, ולא הייתה מאושרת ממני. אבל הסביבה שלי לא הייתה מאושרת. כי הם לא אהבו את האני החדשה, כי הם לא רצו שאתנהג שונה מאיתם, שאהיה מיוחדת, שארצה לעשות דברים יותר טובים אחר הצהרים מאשר לשבת ולרכל ולשים לק. ולא היה לי אכפת, בהתחלה. אבל לאט לאט אנשים החליטו שבגלל שקצת השתנתי אני מוזרה. ואנשים שפעם היו נותנים לי חיבוק גדול כל פעם שהיו רואים אותי ושואלים אותי מה קורה, מתעלמים ממני במסדרונות. ילדים מהכיתה שלי שהיו כל כך קרובים אלי, מתייחסים אלי בצורה אחת בכיתה ובצורה שנייה מול אחרים. זה היה הזמן שהבנתי שאלו לא האנשים שאני רוצה סביבי, זה לא אנשים שמגיע להם אי פעם להיות סביבי. הכרתי חברים חדשים שאיתי עד היום ולכמה מהם אני יכולה לקרוא החברים הכי טובים שלי. והאמת היא שהכל היה מושלם. עד לזמן האחרון. לאחרונה ביקשתי מאמא שלי להסתפר, רק לקצר קצת ולשנות, אני בנאדם שאוהב שינויים ואני לא אוהבת להשאר אותו הדבר כל הזמן. ואמא שלי רצתה שאני יעשה שינוי יותר דרסטי ממה שרציתי, עניתי לה שאני אוהבת את השער שלי כמו שהוא ואני לא רוצה לשנות, והיא אמרה, ואני מצטטת "תעיפי את הפוני המכוער הזה כבר". זאת לא פעם ראשונה שהמשפחה שלי מזכירה את זה. הרגשתי עוד בסדר כשזה היה המשפחה המורחבת, כמה דודים ודודות ששואלים אותי "איך את רואה בכלל עם הדבר הזה?" ואני הייתי מעבירה איתם בדיחות כמו שבקיץ זה כמו משקפי שמש ובחורף כמו כובע, והם, שגרו באשדוד בזמן המלחמה, אמרו שזה מגן עלינו יותר מכיפת ברזל. צחקתי, כי הם לא כאלה קרובים אלי אז זה לא משנה לי. אבל, כשאחותי שיש אצלה חברים מזמינה אותם להסתכל על המקרר על תמונה שלי בלי הפוני ושואלת אותם מה עדיף לי, ואז צוחקת עלי כשהם אומרים שעדיף בלי פוני, זה קצת יותר פוגע. וכשהיא מספרת שהם מסתכלים עלי בבית ספר וצוחקים על זה שלא רואים לי את העיינים, זה קצת יותר מעליב. ואחרי שביקשתי מהם להפסיק, ושזה פוגע בי, אחותי לא הפסיקה.
אתם בטח לא מבינים למה אני כל כך נפגעת. תארו לכם שאתם היום מרגישים רזים. היום הבגדים שאתם לובשים או אחרי כל האימונים שעשיתם אתם מרגישים רזים, ואתם הולכים ברחוב ומישהו צועק לכם ישמנים, תתעלמו, לא יהיה לכם אכפת, אתם לא מכירים אותו, אתם תמשיכו ללכת ותפגשו את החברים שלכם, והם יגידו שאתם נראים כאילו השמנתם, זה יפגע בכם קצת יותר עמוק, ומה אם תחזרו הביתה ואמא שלכם תגיד לכם שאתם צריכים לעשות קצת יותר ספורט ותיגע לכם בבטן כאילו יש שם תינוק. זה לא יהיה נחמד נכון? ונגיד יש לכם שפתיים יפות, אתם בדרך כלל לא אוהבים שום דבר בעצמכם חוץ מהשפתיים, ויום אחד תשמעו מישהו אומר למישהו אחר תראה את השפתיים הענקיות עליו, או שאחד מהחברים שלכם יקרא לכם דאקפייס. זה לא כיף. תאמינו לי. אני הכי אוהבת בי זה את השער שלי. הפוני שלי מסמל משהו מאוד גדול מהחיים שלי, שינוי. הפוני שלי לא רק מסמל את ה"אני החדשה", הוא מסמל את האני האמיתית.
וזהו זה. פריקה מטומטמת, אבל אחת שהייתה צריכה להעשות.
אני תוהה. איך אתם יודעים שאתם פשוט מאוהבים במישהו? זה הפרפרים בבטן? זה הגעגוע אליו שהוא חסר, וגם שהוא ממש שם לידך? זה שהוא גורם לך לצחוק ? או שהוא גורם לך לבכות ? זה שכיף לך בכל שנייה שאת איתו, גם כשהיא בדיוק רק שנייה ? זה כשהוא עצוב, את מרגישה חסרת תועלת, לא טובה, כאילו נכשלת בעבודתך ? וכשהוא שמח, זה כאילו שאין לך יותר בעיות בעולם ? זה כשהוא אומר לך שאת יפה, הביטחון העצמי שלך בחיים לא היה יותר גבוה ? זה כשאת בפעם הראשונה, מתעלמת מהמחשבות הרעות שלך, וסומכת עליו במאה אחוז ? זאת אהבה ?
ומה קורה כשכל זה קיים, אבל את עדיין לא בטוחה שאת מאוהבת ?
johnny z היקר, אנחנו לא מכירים ובדרך כלל אני אוהבת את הפוסטים שלך עם הומור, אז למה לא לזרום איתך? ואם אתה מחליט לעשות פוסט על איך לגרום לבנות להיות כוסיות, גם אני אקדיש אחד לבנים. בנים יקרים, זה המדריך עבורכם, איך להיות עם כוסיות.
1. טיפוח- בנים יקרים, אני לא יודעת מה עבר לכם על המוח, אבל אין דבר שמדליק אותי יותר מגוש שער ענקי על החזה שלכם, כן כן גם על הידים ועל הרגלים, ואם אפשר שזה יהיה יותר פרוותי מהכלב, קדימה! השתלות שער נגד קרחות לא מדברות רק על הראש! אני אוהבת למצוא בחדר שלי אחרי שחבר שלי הולך כמה שאריות שער כדי שאוכל לשמור אותם בצנצנת המיוחדת שלי. שפם עבה וזקנקן ענקי שמגיע לפחות עד הרצפה , גבה מחוברת ושערות בכפות ידים ורגלים פשוט מעולה! ואם אפשר גם פאה בבית השחי זה מדהים!
2.לבוש- אויש, הגברים של היום, מתאימים צבעים. אני פשוט אוהבת אוהבת אוהבת גברים עם חולצה בצבע חציל ומכנס בצבע חום קקי, לא לשכוח את הנעלים בצבע צהוב זוהר ואם אפשר איזשהיא בנדנה. היום הסטייל החדש, זוהר! ולא רק לבנות! בנים יקרים לא לפחד מהצהוב ורוד וירוק מרקר, כי זה פשוט מדליק לצאת איתך לפיקניק לאור נרות ואתה הנר! ולא לשכוח קצת מחשוף עם שיער מציץ. (;
3.נתונים- אויש בנים יקרים, קוביות זה כל כך שנה שעברה. הכרס הגדולה זה הדבר הגדול הבא! (תרתי משמע) ואני יודעת שאחד הדברים הכי לוהטים בגבר זה כשיש לו ציצים יותר גדולים משלי. גם תלמדו להתאים את עצמכם לאיך שאתם נראים, אם יש לכם את הכרס המבוקשת נא ללבוש חולצות מידה S ומטה בלבד! עם החריץ המציץ שלך שעיר יותר משאר המקומות בגוף שלך, נא לא ללבוש תחתונים וללבוש מכנסיים שגדולות עלייך ב3 מידות בבקשה, אפשר גם סקיני.
4.ריח- אתם יודעים מה עוד גברי בעיניי? כמה סימנים מלוכלכים על הפרצוף של גריז או שמן מנועים, ואו זה פשוט מדהים לראות את הגבר שלך חוזר הביתה מזיע מסריח ומלוכלך, זה גורם לי לרצות להפשיט אותו ממש שם על הרצפה ולעשות כמה דברים יותר מלוכלכים ממנו (וזה קצת קשה למצוא) ואל תשכחו שישראל מתייבשת, והגיע הזמן להפסיק להתקלח! זה עוד סיבה מקסימה לדעתי שאתה צריך להתקלח רק פעם בשנה ולזרוק את הדורדוראנט המזהם ישר מהחלון! בושם? חס וחלילה שלא! בזבוז כספים מוחלט. 5.מגע- רק שתדעו, המערכות יחסים הכי ארוכות שלי התחילו מכך שהגבר אנס אותי בדייט הראשון, עזבו דייט ראשון, אמר לי היי ברחוב ונתן לי סקוויז בציצי ובום, חתונה! אלו הגברים שאני רוצה שיהיו האבות של הילדים שלי. ואם אתם ביישנים, גם לדחוף אצבעות זה נחמד, מראה שיש לך יכולת נתינה.
6.אביזרים- שרשראות ענק מזהב\כסף, עגילים באוזניים, טבעות 24 קראט, וצמידים מיהלומים, אין דבר יותר סקסי מגבר עם תכשיטים! זה גם מראה את המצב הכספי מה שאתם יודעים זה הדבר הכי חשוב בעיני נשים בעולם! בבקשה גברים יקרים, כמה שיותר ובלי זיופים!
ג'וני היקר, אני בטוחה שיש מיליוני נשים שעברו במיטה שלך ולכן אתה הכי טוב בלשפוט, אבל פעם הבאה, תן לבנות לבקר בנות אחרות, לזה נוצרנו.
#הפוסט הזה נוצר בהומור בלבד ואין לקחת שום דבר ברצינות.
תמיד בחופש הגדול אמא אומרת לי ולאחותי לרוקן את המחברות הישנות מדפים כדי שנוכל לשים את הדפים במחזור ואת המחברת עצמה במחזור שונה לגמרי. לפעמים אני אוהבת לשקוע בנוסטלגיות ולקרוא ולהסתכל על כל הקשקושים שכתבתי מתחילת שנה, סתם ציורים או קטעים שכתבתי. זה מעניין כי זה מצחיק אותי איך התנהגתי אז ואיך התפתחתי, ולפעמים זה פשוט מזכיר לי תקופות טובות יותר. הנה קובץ של שטויות שהיו במחברות שלי (:
1. הבית הראשון של השיר "קח אותי" של היהודים. המילה שחסרה היא סגור, אבל לא מצאתי שום דבר שיכול להדמות את הרעיון של סגור.
2.סתם משהו חמוד ציירתי
3. מעין משהו מטומטם שציירתי שאמור למתוח ביקורת על השרמוטות שהולכות ברחוב עם מכנסון קצרצר וחזייה בחוץ ומדברות על כמה שהן מאמינות באלוהים.
4. אי אפשר ממש לראות, אבל זה משהו שכתבתי לא מזמן, אחרי שגיליתי שהתחילו לגלות לילדים אם הם התקבלו למגמת תאטרון או לא ונלחצתי כלכך אז פשוט ירקתי קצת על הדף וזה מה שיצא.
5. זה כל כך מטומטם וחמוד ואני אוהבת את זה. (בצד ילדה אחת חשבה לעצמה שמותר לה להביע את דעתה על הדף של הציור.)
6. אחרי שההורים שלי אמרו לי שיש מצב שנעבור דירה ואת הדירה הבאה פעם ראשונה ב10 שנים אשכרה נקנה, ואז אני יוכל לעצב את החדר, אז יש לי בערך 10 דפים כאן של רעיונות לעיצוב החדר.
7.ציירתי את זה בערך שלושה חודשים לפני סוף השנה. (תנו לילדה לחלום!)
8. מאז ומתמיד שהתחלתי לכתוב שיר תמיד הצלחתי להגיע עד האמצע ולהתקע ולא לרצות לחשוב על זה יותר. שלושת השירים הראשונים שסיימתי ואהבתי אותם בסוף התהליך.
9. תמונה מהצד של כל הדפים מכל המחברות ששמרתי כי אהבתי מה שכתוב\מצוייר. שמתי לזה אפקט אז זה אומנותי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
