וידוים של נערה-אישה וירטואלית

אני פשוט איבדתי את זה.

לגמרי.

איבדתי.

איזה באסה.

ועד חשבתי שאני טובה במשהו, גם בו אני גרועה.

והכי גרוע- שאני כל כך טובה בלהיות אני.... אבל כל כך.

ואז אני יוצאת קירחת מכאן ומכאן.

ועוד שנתיים אני אמצא את עצמי בלי שיער.

ולא יהיה מה שיגן על ראשי העדין מהשמש היוקדת.

ואני קצת פרנואידית, וכואבת לי הבטן בטירוף.

והדבר היחיד שאני הכי זקוקה לו עכשיו הוא קצת אומץ, כי לפחד הזה כבר אין גבולות.

ומהי האמת?

האמת יש אמת אבסולוטית....?

אני לא מאמינה באמת.

אבל, ת'אמת,

אני כבר לא יכולה לראות ת'פרצוף היפה הזה שלך,

כי בפעם הבאה ששפתותינו יתקרבו- אאלץ לנשק אותך.

אותן.

אתכם.

אותך ואת השפתיים היפות האלה שלך.