וידוים של נערה-אישה וירטואלית

Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear,
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I,
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

ובכן, לא משנה כמה פעמים אקרא את הפואמה.

לא משנה כמה פעמים אפרש את המילים,

לעולם לא אגיע לתכלית הבנה.

וכעת אני נמצאת במעין צומת דרכים.

באיזה שביל לבחור? אני שואלת פעם אחר פעם...

כולם עונים תשובות, כולם מציעים הצעות,

אבל התשובה שלי, התשובה שנמצאת אי שם בעמקי נשמתי, היא התשובה הקובעת.

זה גורם לי להגיע למסקנה, ולהבין, להבין שאין דרך אחת נכונה יותר,

אין דרך אחת שתוביל אותי להבנה העמוקה ביותר.

הדרך היחידה היא הדרך שלי.

הדרך הנכונה ביותר שתוביל אותי אל מחוז חפצי, אל מעמקי נשמתי, אל תוך תוכי- היא אני.

אז גם אם זה לנוע ביחד עם הזרם, או ללכת נגד הרוח,

עלי לעשות את רצוני.

כי אז, רק אז, לא אצטער על הדרך בה לא בחרתי.

על השביל שלא נבחר.

על השגיאות מהיממה האחרונה.

נ.ב- מזכירה לעצמי לכתוב פוסטים בעניין הנושא החם השבועי,

והנושא החם על השבוע שחלף.