וידוים של נערה-אישה וירטואלית

מה העולם הזה שווה אם אין בו אף אחד שיאהב אותי?

מה העולם הזה שווה בלי הודעה אחת,

ארוכה,

קשה,

מעייפת,

הודעת אסמאס אחת, שבה כתוב לי בסוף "אוהב אותך בלי תנאים...אבא."

אבל אני לא אוהבת את עצמי, אבא.

אני גם לא אוהבת אף אחד בעולם הזה.

אני בסהכ אוהבת את החלומות הרכים שלי.

את מה שאני מדמיינת.

את הסרטים שאני מציירת לעצמי בחלומות,

והם מצליחים לשאוב אותי כמו חור שחור.

הם, למעשה, באמת חור שחור. כי הם לא נותנים לי כלום, חוץ מהמון חתיכות נייר ספוגות במים.

איך אפשר לאהוב מישהו ללא תנאים?

איך אפשר לאהוב אותי ?

הדמעות יורדות.

הכעסים עולים.

את מרגישה כמו הר געש שרק מחכה להתפרץ.

לאט לאט כל הלבה עולה ללמעלה,

ואחרי ההתפרצות יש שקט כזה.

השקט שאחרי הסערה.

היא חלפה.

ואני כאן, מוצאת את עצמי שוב כותבת,

חושבת שוב על מעט האהבות הארורות האלה.

החיים המטמטמים האלה !

העולם האכזר הזה.

כמו מתנה שלא עטופה בסרט.