וידוים של נערה-אישה וירטואלית

כתבתי פה כבר פוסט על הדרך שלא נבחרה,

על השביל שלא פסעתי בו,

על הצומת שפניתי לימין במקום לשמאל.

כתבתי.

וגם קראתי את הפואמה המקסימה ההיא.

ועכשיו לעניינינו, הנושא החם,

מה היה קורה לו לא הייתי דרמטית?

מטורפת?

פסיכית?

חוצפנית?

חולת נפש?

צבועה?

מה היה קורה?

כנראה שהייתי חן אחרת, פחות יפה, ויותר מאושרת.

כנראה שהייתי מרגישה שונה ולוקחת כל אחד מהדברים בחיי בדרך אחרת ושונה.

מה היו קורה לו בשנתי האחרונה לא הייתי עוברת כישלון אחר כישלון?

ובכן, לא הייתי אני.

כל אחד מאיתנו, בני האדם, מחליט בחייו החלטות שמשפיעות על האדם שהוא יהיה בעתיד.

החוכמה היא להיות שלם איתם,

כי לי אין מכונת זמן, ולכם גם אין,

אז אני יכולה לבזבז את ימיי בבכי מהול בנייר טואלט וגלידה זולה,

אבל זה בהחלט לא שווה את זה.

אז אני לא מצטערת על הפעם ההיא שהייתה לי הרפס ולא התנשקנו,

ועל הפעם ההיא ששתקתי לו כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, למרות שהוא אהבת חי,

ועל הפעם ההיא שבכיתי מולו , והודתי בכל השקרים.

אני לא מצטערת שצפיתי שבוע שעבר בסרט אימה שלא מאפשר לי לישון.

ועל המוקפץ שדפקתי אתמול ב4 לפנות בוקר.

ועל ה500 שקל שהשקעתי לבושם המזדיין ההוא, שנשבר לי בדיוק כשהוצאתי אותו מהקופסה.

אני לא.

אני פשוט לא מצטערת, כי כל זה- הופך אותי לחן שאני עכשיו.

וחן שאני עכשיו? היא הבחורה היחידה עלי אדמות שאני חושבת שאני אוהבת.

ונוסף לזה- היא הבחורה עלי אדמות שיכולה להבין אותי, גם כשאני לא ברורה בהחלט.

היא בוכה, וצועקת , ומקללת, ומעשנת ומזדיינת ומרכלת ומקטרת,

אבל היא גם אוהבת ושומרת ומלטפת ומחבקת.

והיא גם מצחיקה לפעמים, ומתלבשת כמו אישה, ויודעת להגיד את המילה הנכונה.

אז מה כל השגיאות האלו שוות אם לא את כל העולם ומלואו?

השגיאות האלה, הטעויות האלה, ההחלטות האלה,

הן למעשה מה שבנה אותנו,

מה שהפך אותנו לבן אדם שאנחנו עכשיו.

ואנחנו, בלוגרים יקרים שלי,

אנחנו אוהבים את עצמנו,

הרי האם יש קבוצת תמיכה שלא אוהבת את תומכיה?

האם יש קבוצת תמיכה שלא מוקירה את מגרעותיה?

האם יש קבוצת תמיכה שלא תגיד "איי לאב יו"?

ואנחנו, רבותיי, אנחנו קבוצת תמיכה, שהמכנה המשותף בנינו הוא הכתיבה.

הסם הגדול שמזכיר לנו בכל פעם מחדש ש"מה לו...." זה בולשיט אחד גדול !