וידוים של נערה-אישה וירטואלית

האמונה בחיים מול האמונה במוות.

החום מול הקור.

הצער מול השמחה.

האומץ מול הפחד.

העבר מול העתיד.

הגעגוע לאמא מול הגעגוע לאבא.

ההבנה וההכלה מול הרצון והגאווה.

התקווה.

.

"תקווה זה מה שקורה כשהכוח עבד,

שהחומריות נעלמה,

וכל שנותר לנו זו ההוויה."

זה מה שנאמר לי אמש בחלום.

בכיתי לו והוא אמר לי לחדול.

"אני מקווה. אני מאמין. אני גאה.

ואני יודע, בתוך תוכי אני יודע, שכשאחזור תקווה תמלא את חלל גופי.

בין אם אהיה חי. בין אם אהייה מת."

ואז הוא ביקש ממני, כשהייתי עמוק עמוק בחלום,

שאני אקווה גם. שאני אקווה בשבילו ובשבילהם.

הבטתי בעיניו המחייכות והמוכרות שנראו קצת יותר מפוחדות הפעם,

והבטחתי שאקווה.

.

והבוקר כשרציתי להתעורר ולדבר איתו באמת הוא כבר לא ענה לי.

ולא הייתה לי נחמה, ולא יכולתי לומר לו כמה אני מקווה.

וכשגופי כולו התמלא בתקווה.