יש תקופה אחת בשנה, בתחילתו של האביב, קצת אחרי פסח,

דגלי כחול ולבן נתלים על כל גג ומעטרים כל מרפסת.

זוהי תקופה בת שבועיים פחות או יותר בה אנחנו נזכרים למה אנחנו כאן.

זה מתחיל ביום השואה, אנחנו פוסקים מלכת ב10 בבוקר כדי להיזכר מה עברו הדורות שלפנינו בסה"כ לפני 70 שנה.

הדגל יורד לחצי התורן, הרדיו מנגן רצף של שירים שלא שומעים בכל יום.

עוברת יממה, הדגל מורם לראש התורן, עד לפעם הבאה בעוד שבוע, כאשר ירד שוב, לחצי התורן.

ושוב נעמוד מלכת ונפסיק הכל ב8 בערב, רק כדי לזכור באיזו מציאות אנחנו חיים. מציאות שאינה דומה לאף מציאות אחרת בכל מדינה בעולם.

נעמוד דקה, ובעצם עמידתנו נגיד לכל אלו שבזכותם נחגוג את עצמאותנו כעבור 24 שעות- תודה.

בתור ילד, בתור חייל והיום בתור אזרח, אני עדיין תוהה מדוע הרגש הישראלי יוצא רק לתקופה קצרה בשנה?

למה קיימת בלוח השנה תקופה לא רשמית או כתובה של שבועיים שאנחנו "מרשים" לעצמנו לתלות את הדגל ולהתגאות בו? הרי משיסתיימו החגיגות בבמות ובפארקים הלאומיים, נקפלו ונחזירו לארון עד לשנה הבאה.

בשנה שתחלוף, נשכח את כל הרגש הלאומי המתפרץ שהפגנו, את כל אהבת הארץ שהוצאנו לתקופה כל כך קצרה מתוכנו.

לעיתים אף נגדף את שמה את המדינה ואת מוסדותיה והעומדים בראשה, ונשכח לרגע שכולנו בעצם באותה סירה ושטים לעבר אותו היעד.

וכך, יחזרו הדברים חלילה.

הדימוי של מדינתנו הקטנה לסירה הוא איננו מקרי, החיים לימדו אותי שאם יש חור קטן בסירה הזאת, כולנו נזנק בניסיון לאטום אותו.

אם אדם מבוגר יימעד וייפול על המדרכה לאור יום, אני בוחר להאמין שלפחות 3 אנשים ירוצו לסייע לו לקום.

העיתונים מספרים, חדשות לבקרים, שרוב האנשים המבוגרים שנמצאים על המדרכה, נמצאים שם רק לאחר שפיצצו אותם במכות רצח באישון לילה.

אני יודע שאם עכשיו אקבל צו 8, יחד עם כל חבריי, נתייצב ראשונים, כי אנחנו הישראלים, ואנחנו יודעים טוב מכולם למה אנחנו מתייצבים ראשונים.

כולנו יודעים שאלו שמכתימים את שמנו כישראלים הם ספורים, רובנו ככולנו איננו כאלו, אך לצערי אנו הרוב הדומם.

אינני חושב שהכל מושלם בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, אך כדאי וחשוב שנזכור גם במהלך כל השנה מדוע אנחנו כאן ובזכות מי, ובעיקר שנתגאה להיות מי שאנחנו- ישראלים.

משהו אומר לי שזוהי צוואתם האחרונה של כל הנופלים באשר הם.

אחרת- בעבור מה נפלו?