אין עוד מדינה בסדר גודל כמו שלנו, גם מבחינת גודל האוכלוסייה וגם מבחינה גיאוגרפית, ששלחה ב65 שנות קיומה 10 סרטים לקטגוריית הסרט הזר בטקס האוסקר הנוצץ. נכון, אף אחת מהמועמדויות לא הפכה לזכייה ממשית, אבל אין ספק כי בקצב של השנים האחרונות בהן סרט ישראלי זוכה למועמדות כמעט מדי שנה, הפסלון המוזהב קרוב מתמיד.

הקולנוע הישראלי, לאורך שנותיה של המדינה, מהווה נדבך תרבות מרכזי בה. אם נרצה להכיר את מדינת ישראל האמיתית ולבחון אותה לאורך שנותיה, נוכל לעשות זאת  דרך הסרטים שנעשו כאן.

כחובב קולנוע בכללי וקולנוע ישראלי בפרט: אני מתכבד להציג את עשרת הציטוטים והרגעים הגדולים של הקולנוע הישראלי:

מקום 10: חיים טופול בתפקיד סלאח שבתי- שר את "משיח הזקן":

חיים טופול, בתפקידו הבלתי נשכח כסלאח שבתי, מספק את אחד הרגעים הקלאסיים בקולנוע הישראלי.

ערב הבחירות, אנשי הקיבוץ השוכן ליד המעברה מגיעים לצריפוני הפח בהם שוכנו עולי עדות המזרח, ולפניהם מתגלה סלאח
וחבריו שותים ושרים בשמחה גדולה את השיר שבעצם מספר את סיפורו של סלאח בג'ומלאן הרחוקה. הדבר לא מפריע להם להמשיך בקול זמר גדול וכך מושר השיר עד תחילת הסצינה הבאה, ללא אינטראקציה ביניהם.

הסרט יוצא בשנת 1964 ומתעדת בראייה סאטירית לאחור את קשיי הקליטה של עולי עדות המזרח, שהתרחשה בשנות ה50: החיים במעברות, תקופת הצנע, היחס מילידי הארץ, הפוליטיקה המסואבת, קבלנות קולות בבחירות ועוד. עם כל הקשיים האלו נאלץ להתמודד גיבור הסרט. 

הסרט הוא אבן דרך בקולנוע הישראלי, וגם היום מהווה מוקד משיכה ומעניין לצפות בו גם כעבור כמעט יובל.יש כאלו שיגידו שדברים מסוימים בסרט נשארו כשהיו ויש כאלו שיחמירו יגידו כי אף החמירו עם השנים.

בסרט משתתפים כמה שחקנים אלמונים שלאחר כמה עשורים יהוו אושיות מרכזיות בעולם הקולנוע הישראלי- גילה אלמגור, שייקה לוי, זהרירה חריפאי ואפילו מייק בורשטיין בתפקיד של נדבן אמריקאי.

הסרט היה מועמד לאוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר, וזכה בשני פרסי גלובוס הזהב- השחקן (חיים טופול) ובקטגוריית הסרט הזר.

מקום 9: "בחורות ערומים זה חולירע" –  מתוך- "אלכס חולה אהבה"

באחת הסצינות הזכורות והמשעשעות להפליא מתוך הסרט האלמותי- מעורבים 3 גיבורים שקשה לשכוח- אלכס (איתן אנשל) פישנזון, והמורה ליאוניד- המורה עם הפתיל הקצר והמבטא הכבד.

המורה עם המבט המפחיד והמאיים, תופס את הילדים מסתכלים על תמונות של בחורות, ומכאן- נסללת הדרך לעונש חינוכי והולם. טוב, לפחות מנקודת מבטו של המורה.

גם כאן מדובר בסרט העסוק בתקופת הצנע בשנות ה50, אך סרט זה יצא ב1986, הוקרן בצבע והסתכל על הכול מנקודת מבט אחרת לגמרי, יש כאלו שיגידו "לבנה" מאוד, כיוון שלא ניתן ביטוי למתרחש במקומות אחרים בארץ באותה התקופה. הסרט לא יוצא מגבולותיה של תל אביב הקטנה של אז ומציג את התמונה של אותה התקופה העוסקת בשוק שחור, המדור לחיפוש קרובים וחוף הים של תל אביב.

בסרט משחקים שחקנים ידועים כמו חנה רוט, יוסף שילוח ואברהם מור,  וגם אחד העתיד להתפרסם שנים מאוחר יותר- אבי קושניר.

מקום 8: בופור- 'שפיץ' שר את "אבות ובנים"

הרבה דברים, טובים ורעים, נאמרו על הסרט "בופור" ועל השחקנים בו.

עזבו הכל, שכחו לרגע מכל הביקורת כלפי אלו שלא שירתו בצבא, אם יש רגע מרגש (אחד מיני רבים) בסרט, הוא ללא ספק זה.

לאחר שחבריהם נהרג, מבקשים החיילים מחברם לנגן להם שיר, הוא בוחר את השיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, שמתאים בדיוק מושלם ותזמון מדהים למהלך הסרט. הצופים מזדהים עם החיילים, שמתפרקים לאיטם ומתקלפים משכבות ההגנה הרבות שעוטפות אותם, פיזיות ונפשיות. 

מקום 7: הלהקה- "לבן!"

"הלהקה" הוא ללא ספק תחנה משמעותית בקולנוע הישראלי. מי זוכר את הלהקות הצבאיות של פעם? שנות ה70, הלהקות הצבאיות בשיא פריחתן, והסרט יוצא בדיוק בזמן. הוא מתאר את קורותיה של להקה צבאית יוקרתית- בדומה ללהקת הנח"ל של אז.

הבמאי של הלהקה (טוביה צפיר) חוטף באחת החזרות המלחיצות והטובעניות גביע לבן לתוך פדחתו. דבר המוביל לפירוק הלהקה.
רגע לפני שהם עולים על האוטובוס, יורד זמי (אלי גורנשטיין) בהתקף זעם אל עבר הבמאי, ואומר לו את כל מה שהוא חושב עליו, אופן התנהלותו ועל על תקרית הלבן, ברגע בלתי נשכח. כל זה מוביל את הבמאי לחזור בו מכוונתו לפרק את הלהקה והכל בא על מקומו בשלום.

ספק אם התרה כזאת של סיפור הייתה מתקבלת היום בקולנוע הישראלי, אך מצד שני מדובר
בלהקות הצבאיות, ובשנות ה70, נו, הבנתם?

מקום 6: תעלת בלאומליך- סצינת הקולות

זהו אחד הסרטים האהובים ביותר עליי באופן אישי.

חולה נפש בשם בלאומליך בורח מבית המשוגעים, גונב פטיש אוויר מעיריית תל אביב ומתחיל לקדוח במרכז תל אביב במטרה ליצור תעלה שתוביל את אלנבי לים. סביבו מתפתח קונצנזוס שלם , כאילו מדובר בפרויקט מתוכנן של העירייה למרות שאף אחד לא נתן את ההוראה ואף אחד לא יודע מה פשר הקידוחים לאורך שעות היממה.

דיירי הרחוב מאבדים את שלוותם אט אט, ובסצינה הזאת, הם דואגים להדגים לשוטרים את הנזקים שנגרמים להם בעקבות חשיפה ממושכת לרעש של חפירות, זאת לאחר שנעצרו בניסיון לחבל בדחפורים.

גם בסרט זה, אפרים קישון לא מפספס הזדמנות לעשות סאטירה מהחברה הישראלית המתגבשת, וגם כאן, ניתן לראות אלמנטים שתופסים בתרבותנו גם היום, לטובה ולרעה.

מקום 5: "מה רוצה התולעת? מחפשת חכה!" צ'ארלי וחצי

אין ספק, זהו אחד הרגעים המצחיקים והזכורים מהסרט צ'ארלי וחצי ומסוגת הבורקס בכלל.

ניתן לתמצת את מעלליהם של צ'ארלי מיקו ששון וגדליה בסצינה אחת. למרות שהסרט כולו רצוף בהתנגשויות מסוג אלו.

הסרט עצמו יש הרבה מאוד ציטוטים שנהפכו לא מכבר למטבעות לשון במחוזותינו ("הוא פצוע קשה! לא יודעים מה יש לו!") וזהו בהחלט סרט שניתן לראות עם כל המשפחה ביום העצמאות.

אין ספק שיחד עם הגשש החיוור, סרטי הבורקס סיפקו לנו הרבה מאוד מטבעות לשון והרבה מהם יצאו מהסרט הזה

מקום 4: ספיחס- סצינת הטירונות

מבין סרטי אסקימו לימון, זהו ללא ספק האהוב עליי ביותר.להתגייס זוהי לא חוויה נעימה. אין ספק שאתה מצפה לדבר אחד ואתה מקבל משהו אחר. אחרי שנים של צפייה בסרט הזה, ציפיתי שרס"ר שמש יחכה לי בכניסה לבסיס ויוריד אותי לפק"לים יחד עם יודל'ה ומומו, אך למזלי היה לי פטור מפק"לים, מה שמשאיר אותנו עם אחד הסרטים המשעשעים שנעשו על תקופת הצבא בישראל.

הסרט נהפך להצלחה מסחררת בגרמניה ויפן וסיפק כמה סצינות בלתי נשכחות (אמא של בנצי מעירה אותו לצבא, סצינת קליפת הבננה)

גם כאן יוסף שילוח בתפקיד הרס"ר הקשוח בעל המבטא הפרסי המדוקדק, צחי נוי בתפקיד יודל'ה, יפתח קצור בנצי ויהונתן סגל בתפקיד מומו.

מקום 3: סימה ואקנין מכשפה- "תקלל אותה בחזרה!"

הסרט שיצא ב2003 בכיכובם של תיקי דיין, ליאור אשכנזי ואיציק כהן הוא ללא ספק אחד הסרטים האהובים של השנים האחרונות. סימה ואקנין (תיקי דיין), אישה מבוגרת ואלמנה, מעוניינת להרחיב את דירתה.

אחד הדיירים (ליאור אשכנזי) מתנגד להרחבה וסימה מטילה עליו קללה נוראית שגורמת לו לרצף של אסונות. סימה מגלה את כוחותיה ומשם העסק רק הולך ומסתבך.

בסצינה ניגש אשכנזי למשטרה בכדי להגיש תלונה על הטלת קללה- ועובר בעצמו שיעור בהטלת קללות, או אם תרצו- באיך לקלל.

מקום 2: מבצע סבתא- "סבתא חיה מתה!"

כשיצא הסרט, הוא לא היה להיט גדול, אך עם השנים נהפך לקאלט ואף לפולחן. משפט המפתח בסרט הוא ללא ספק "סבתא חיה מתה".

שלושה אחים, יוצאי הקיבוץ הבדיוני "עסיסים" נאלצים לטפל בהלוויתה של סבתם כיוון שהקיבוץ מסרב ליטול חלק בהכנות להלוויה. רצף של טעויות ואי הבנות הופכים את הלוויה לקומדיה מסוג אחר לגמרי.

מקום 1: גבעת חלפון אינה עונה- סצינת הרימון

צפוי? אולי. אבל אין ויכוח שזהו הסרט הכי ישראלי שנעשה כאן.

בסצינה שבה המח"ט מגיע לבסיס בכדי לבדוק מה המצב בבסיס, מתגלה תרבות הסמוך והבלגן ששורר בגבעת חלפון.

אסי דיין מצליח להכניס לסצינה סאטירית אחת את כל התחושות של השנים טרם הסכמי השלום עם מצרים ואחרי הכאוס של 1973.

הסרט טבע מספר עצום של מטבעות לשון וזהו אחד הסרטים האהובים ביותר שנעשו כאן לאורך השנים.

אלו לדעתי 10 הרגעים הגדולים של הקולנוע הישראלי.

נכון, יש עוד המון רגעים שלא נכנסו, וקצר המסך מלהכיל, אז ספרו לי אתם- אילו רגעים הייתם מכניסים?