לפני מספר שבועות הופיעה בתיבת הדואר שלי (אמיתית, לא ג'ימייל) מכתב כחול הנושא את הלוגו של בנק לאומי. מוזר, מה פתאום מכתב סתם ככה?

"הודעה בדבר שינוי סוג החשבון ותנאיו" בישרה שורת הנידון.

מהיום אני אשלם יותר עמלות- עמלות מכל הסוגים- עמלות משיכה, עמלות הפקדה, עמלת שורה, בקיצור כל עמלה אפשרית שקיימת בלקסיקון העמלות של הבנק. בנוסף, אשלם דמי חשבון, ועוד כמה תשלומים נוספים שמעולם לא זכיתי לשלם.

אמרתי לעצמי, ניחא- עכשיו אני חייל משוחרר, אני אדם מבוגר, אשלם כמו כולם ואהיה אחד מיני רבים, כי זו השיטה.

אבל מה לעשות שהסקרנות אצלי היא דבר שלא ניתן לעצירה, אז בדקתי מול הבנקים הגדולים את ההטבות לחיילים משוחררים- ובאופן מפליא- אני לא צריך לשלם את אותם ברוב הבנקים שאותם בדקתי, כחייל משוחרר ובוודאי שכסטודנט בקרוב.

מיותר לציין שלקחתי את כספי ועברתי בנק.

וכך, המשיכו וחלפו הימים. בין הכותרות של יום הזיכרון ויום העצמאות, בין האבל לשמחה על עצמאותה של מדינתנו הקטנה. בין הקבב לשיפוד, נדחקה לשולי הכותרות, בתזמון מדהים ואף קוסמי, הידיעה בדבר מחיקת חוב של 150 מיליון של דנקנר לבנק לאומי.

מסתבר, שמנכ"לית הבנק, רקפת עמינח רוסק, החליטה למחוק לו בהינף קולמוס את החוב העצום הזה. ומאיפה יחזור הכסף? נראה לי שבשאלה הזאת כדאי לעשות אחד ועוד אחד פשוט למדי.

הכותרת הראשית ברגע זה בבאתר כלכליסט היא אמירה מגעילה של מנכ"ל החברה לישראל- ניר גלעד: "לא תמיד אפשר להחזיר חובות, אבל מוכרחים להמשיך להלוות כספים לבעלי ההון"

נכון, החברה לישראל אינה בבעלותו של דנקנר, אלא של האחים עופר אך אין ספק שזוהי הרוח המנשבת בקרב הטייקונים ובעלי ההון.

אז מה עכשיו?

בנק לאומי הוא בנק ציבורי, הוא בבעלות הציבור, הוא נסחר בבורסה, קברניטיו חייבים לחשבון דין וציבור.

הציבור לא צריך לעבור לסדר היום על דברים כאלו, הציבור צריך לדרוש הסברים.

שר האוצר שאל "איפה הכסף?" הנה הכסף- הכסף הזה שייך לניצולי השואה הרעבים ללחם, הכסף הזה נמצא אצל דנקנר, במטוסו הפרטי ובביתו בהרצליה פיתוח, רק ששם לא יתדפקו על דלתות העץ אנשי ההוצאה לפועל, בשונה מהמקרה שבו לדוגמה אהיה באובר דראפט של 1000 ש"ח לבנק.