הרבה זמן יחסית לא כתבתי פה, ורק בגלל עומס מטלות שעתיד להסתיים ממש בקרוב, אני מאמין כי מיד לאחר מכן אוכל לחזור סופסוף לכתוב קצת יותר כפי שכתבתי כאן בהתחלה, שכן הבלוג אמנם די צעיר, אבל כתבתי הרבה יחסית לזמן שהוא קיים.
ובכן מאז שכתבתי כאן פעם אחרונה קרו הרבה אירועים שהיה שווה לכתוב עליהם מילה או שתיים, בוער לי באצבעות למשל לכתוב על פסטיבל פרס שהתקיים אמש, אבל החלטתי שיש מספיק אנשים שמדברים כל הזמן, מפרשנים, מברברים את עצמם לדעת, ורק כי זה המקצוע שלהם ועל זה משלמים להם. לכן בגלל שאני כאן בהתנדבות גרידא, החלטתי להתנתק מהחדשות, ומענייני דיומא ולהתעסק בדברים חשובים לא פחות.
המשפט שבכותרת מיוחס לקארל רוג'רס, פסיכולוג ואבי גישה הפנומנולוגית הומניסטית.
על הגישה ניתן לקרוא בהרחבה באינטרנט, אך כמובן שמדובר בגישה אחת מתוך אסכולה רחבה הרבה יותר (האסכולה ההומניסטית)
טעימה קטנה-רוג'רס טוען כי "האדם השלם", הוא זה שמסוגל להקשיב ולחוות רגשות, מחשבות, ולהתנהג מבלי שיחוש כל תחושת איום, אפילו אם הם נחשבים שליליים. כלומר, ה"האדם השלם" הוא זה שחש בדחפיו ומסוגל להודות כי הם קיימים.
אין מדובר כלל בהתנהגות ודחפים של הפקרות, אלא בדיוק הפוך- "האדם השלם" מבין כי אם ינהג כמצופה ממנו בחוקי וערכי החברה, הוא לא יגיע כלל למימוש עצמי. לאדם מעין מנוע פנימי, שמניע אותו קדימה למימוש עצמי, האדם יודע מה טוב בשבילו ומה יביא אותו למימוש העצמי, כמובן בהנחה שכל התנאים מונחים לפתחו והם נאותים במידה הסבירה להתפתחות- האדם יודע היטב מהם הכישורים שלו.
לכן, המשפט בכותרת הוא זה, כלומר האדם השלם, איננו מושלם שכן אין איש שאכן הגיע למימוש עצמי- תמיד יש מקום לשפר את הכישורים, להרחיב אופקים, לממש פוטנציאל- המימוש העצמי הוא יעד שאין אדם שעוד הגיע אליו באמת. ההבדל בין האנשים הוא האופן והדרך בהם הם ממשים את עצמם.
זו בהחלט נקודה למחשבה שכן התאוריה התפרסמה באמצע המאה הקודמת, אך טבע האדם לא השתנה בהרבה מאז...
איך אנחנו ממשים את עצמנו? איך כל אחד מציב לעצמו יעדים? האם תהליך זה נעשה באופן רציונאלי או לא? האם אנחנו רוכשים אי אלו כישורים ומפסיקים להתפתח לאחר שהשגנו את מטרתנו או שאנחנו חותרים ישירות ליעד הבא והכל בשם הסיפוק העצמי ורצון להיות "מושלמים"?
אני מאמין שכל אחד יידע להעיד על עצמו בצורה הטובה ביותר,
אבל כדאי רגע לעצור ולהבין את הטבע שלנו כבני אדם, שכן אם אנחנו רוצים להיות שלמים עם עצמנו, כנראה שהדרך לכך מתרחשת קודם כל בהכרה שלעולם לא נהיה מושלמים.
מה דעתכם?