מילים הן לא רק מילים

בס"ד

שבוע טוב לכולם, 

הנושא עליו כתבתי בפעם הקודמת העסיק את מחשבתי רבות. חככתי בדעתי בהרגשה שחרצתי את לשוני יתר על המידה, חשבתי לתומי, במחשבה שניה, שמילותיו של רוה"מ נועדו לחזק את רוחו של העם רווי הכאב והשכול ואין מקום למתיחת הביקורת שמתחתי לאחרונה. 

היום בערב יזכירו את אלפי החיילים הקדושים שמתו על קידוש השם, שנפלו למען ארץ ישראל הקדושה. 

חשבתי, אולי  מילותיו של נתניהו הן מעלתו... חשבתי וחשבתי ואת התשובה בס"ד מצאתי בספר שאני קוראת בזמן האחרון, העוסק במחשבה חיובית לאור היהדות. 

בספר נכתבו הדברים הבאים ("במחשבה תחילה", עמ' 167) :

"ההיפוך המחולט מהפחד זו האמונה שמי ששומר עלי הוא רק בורא עולם ואני אינני יכול להגן על עצמי בשום צורה, ושאין עוד מלבדו- להאמין שה' מגן עלי. רבים טועים [ביניהם רוה"מ לצערי הרב] וחושבים שההפך מהפחד הוא האומץ. ניתן לראות שבמצבים קשים המתרגשים עלינו, כגון פיגועי תופת או תאונות מחרידות ל"ע [לא עלינו] קמים מנהיגי העם שאינם שומרי תורה ומכריזים: 'אל תפחדו. המשיכו בשגרת חייכם, היו אמיצים'! אמירה זו מופרכת מיסודה, וכי איך אנו יכולים להביע אומץ במצב של פחד איום? מהיכן נשאב את הכוח לאחר שהפגנו חוסר אומץ אדיר? 

כל אדם בר דעת [אני מקווה] יודע שאמירות אלו אינן מילות הרגעה לאף אדם. אנו לא נדרשים להיות אמיצים, כשם שאיננו נדרשים למות אמיצים. במקרה הזה אנו נדרשים להתחזקות באמונה".

ויותר מכך, אומר דוד המלך ע"ה בתהילים: "אם ה' לא ישמור עיר- שווא שקד שומר".

מובן אם כן, שנאומו של רוה"מ משולל כל קשר למציאות, יש בו התרסה לכלל היהודים היושבים במדינת ישראל, כאילו הוא בא ואמר: "ראו אותי, ראו את כתפיי הרחבות, עליהן, אני מבטיח, אשא את כובד האומה, אצטייד בחרב ומגן ואצא למלחמה בכל מי שיאיים על ביטחונה, אני מבטיח, אני נשבע". וכי יש בכוחו להבטיח דבר מה שכזה? 

כשזורקים עלינו פצצות מכל עבר, התושבים מתכנסים במקלטים ומחכים שהזעם יעבור, ואם במקרים מעין אלו אין מושיע (פרט להשם יתברך), אזי כיצד יכול הוא להבטיח הבטחות שווא שכאלו?.... תהיה. שתיקה. אין עונה ואין משיב. העיקר שהוא מאמין לעצמו ועוד כמה תמימים שכמותו.  

עניין זה מביא אותי לנקודה כאובה נוספת המתפשטת ללא רחם, כמחלה סופנית במדינת ישראל. 

שכחנו מי אחראי על חיינו, מי אחראי על מדינתנו, שכחנו, שכחנו. והלב כואב ודומע. אנו עצובים שמיליוני יהודים קדושים נספו בשואה הנוראית, על אובדן הגוף. מעניין שביום השואה לא מציינים במקומות מסוימים שאותם הרוגי מלכות נלחמו בדם יזע ודמעות לקיים את מצוות השם הקדושות, הם חרפו נפש למצוא חתיכת מצה בפסח, טיפת יין לקידוש, הם צמו (!) ביום כיפור והזילו דמעות כאשר נבצר מהם הדבר, ואילו אנו, שנמצאים על אדמת הקודש, חיים בתענוגות החיים, שוכחים את מצוות השם ואת הקב"ה. בוכים על אובדן הגוף, אך לא מזילים, ואף לא דמעה אחת, על אובדן של נשמות רבות בדור האחרון, בדור בו אנו חיים.

יהודים רבים במדינת ישראל לא יודעים להמשיך את הפסוק: "שמע ישראל..", יהודים רבים לא יודעים איך להניח תפילין, מה זה אומר "דף גמרא", יהודים רבים לא יודעים מיהם גדולי האומה, ולא, לא מדובר על הרצל או בן גוריון, אלא על הבעש"ט הקדוש, ישעיה הנביא, החזון איש ועוד רבים גדולים ואחרים שמסרו נפשם על התורה הקדושה ועל האמונה. 

יהודים רבים בדור הזה מובילים לטבח, טבח רוחני קשה מנשוא. יהודים רבים לא מרגישים שהם יהודים, החגים איבדו את הטעם היהודי שלהם וזה עוד לא הכל. לדאבוני הרב. רוה"מ כמעט ולא מזכיר שמי שמעמיד אותו על רגליו זה ריבונו של עולם. רק הוא לבדו יתברך מחיה את העולם. ואנחנו שוכחים את הפרט "השולי" הזה. שוכחים לגמרי. 

אז מה מבדיל אותנו משאר העמים? הקולה? הבמבה? אולי המילה "יהודי" בתעודת הזהות שלנו? טעות.

מה שמבדיל אותנו מן הגויים היא התורה הקדושה, היא לבד הופכת אותנו לעם קדוש, שכל תכליתו היא לעבוד את השם יתברך ולפרסם את שמו . העיקר זה הלב, נכון, אך אחרי המעשים (היינו שמירת תורה ומצוות) נמשכים גם הלבבות. 

יהודי אמיתי שמחפש את האמת, יראה בדברים הללו קריאה לחיפוש אמיתי אחר השם יתברך, ואם ירצה השם, הוא יזכה להתקרב אליו ולעשות רצונו בכל הכוח, כי זו האמת היחידה. 

בסופו של דבר, הקב"ה עשה שלא נהיה גויים, ואילו אנו, במעשינו "עושים" שנהיה יהודים. חישבו על כך. 

_________________________________________________________________________________________________

בהזמדנות זו, ארצה לציין שביום שישי האחרון, נקטף מורינו ורבינו הצדיק, הרב יעקב חי יוסף זצ"ל, כשהוא בן 66. הוא נפטר מהמחלה הידועה ל"ע. הרופאים הקציבו לו 3 חודשים לחיות, והוא המשיך בדרכו הישרה והקדושה עוד שנה וחצי מאז שגילו אצלו את המחלה. 

באתר כיכר השבת נכתבו הדברים הבאים:

"חמישה ימים לפני שהלך לעולמו, חבק הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל נכד נוסף. לרב עובדיה נוסף בנו של רבי יעקב, נולד בן במזל-טוב. הרב עובדיה (בנו של הרב יעקב יוסף) הגיע אל בית-החולים הדסה עין כרם שם היה אביו מאושפז, והציג בפניו את נכדו החדש. 

אחרי שהרב זצוק"ל ברך את הבן והנכד, אמר הבן לאביו הגדול: "אבא, ביום שני הברית, אנחנו רוצים שאתה תהיה הסנדק שלנו".

הרב יעקב השיב לבנו הרב עובדיה: "נדבר במוצאי שבת".

ביום שישי, השיב הרב יעקב יוסף את נשמתו ליוצרה. הרב עובדיה (נכדו של מרן), התיישב במוצאי שבת ללמוד את הלכות אבילות מתוך ספרו של של סבו הגדול מרן פוסק הדור רבי עובדיה יוסף שליט"א.

כשהגיע להלכות ברית מילה באבלות, הוא גילה כי אביו הגדול רבי יעקב זצוק"ל מתח קו מתחת לשורות הבאות: "שאף אם נולד הבן לפני פטירת המת, יום הכנסתו לברית היא לידתו, כמו הגר שהתגייר ביום המלו כקטן שנולד דמי, ונפקא מינא שיש להקל בחומרת האבלות שבתוך י"ב חודש". 

הרב עובדיה היה המום. הוא הראה זאת לבני משפחתו, ואלה הגיבו: "עכשיו הובנה כוונתו של אבא שאמר 'נדבר במוצאי שבת'". 

הבן מספר על הצוואה של אביו: "אבא בקש שהמקובל הרב יעקב עדס יאמר אתו את הווידוי והקריאת שמע. אבל הרופא אמר לנו שלא נותר זמן. בגלל הוראת הרופא, התחלנו לומר את הוידוי אולם למרבה הפלא ליבו של אבא המשיך לפעום. היה נראה כי אבא מחזיק את עצמו בחיים בכוח. רק כשהרב עדס הגיע וקרא עמו את התחנון והקריאת שמע אבא אחז בידיו בציציות של הטלית קטן שלו, ליבו הפסיק לפעום". 

הרב עמרם יוסף, בנו של הרב זצ"ל סיפר: "בראש השנה האחרון, כשהגענו לפיוט של 'ויהי אחרי מות', אבא בכה ובכה ואף אחד לא הבין למה. מעולם זה לא קרה כך". 

אוי לנו שאבדנו צדיק כמותו. יהי זכרו ברוך. אמן.