לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

the prince and the frog


עוד נער בן 15 שפתח בלוג ומתמוד עם המציאות הלא ממש פשוטה של החיים עם אכזבות והצלחות


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2013    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2013

לא מבינים


אני שונא אותכם.  

אתם חושבים שאתם מרכז העולם הלוואי ותעלמו.

חושבים שאתם מרכז העולם.

דורסים מלא אנשים ולא אכפת לכם ואני צריך לפגוש אותכם,

אז יש הומואים,לסביות, מכוערים,שמנים,פרחות,פריקים,אימואים, טרנסגנדרים וכו ולכם אכפת רק מעצמכם מעליבים אותם

דורסים אנשים נפלאים ותמימים ושלא עשו לכם כלום הלוואי ותפסיקו 

די לבריונות!!!!!!!!

רק משהו קטן לבקש ולומר לכם השמש לא זורחת לכם מהתחת אז אתם גם לא מושלמים אז אתם נראים טוב והחברה מגדירה אותכם נורמלים אבל אתם לא אתם רק שונים יותר מאיתנו אז תפסיקו

והבקשה שלי היא שאם זה לא עוזר קחו אקדח תכוונו לראש ותירו

נכתב על ידי , 19/8/2013 02:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מעילים


כבר עברה שנה מאז הכרתם ביום חורף שטוף שמש.
אתה יצאת עם הכלב מהבית בטריקת דלת לכיוון הים. נשמת את האויר הקר והסתנוורת מהשמש הבהירה ששטפה את השדרה.

אלכס קשקש בזנבו והביט בך בעיניים זוהרות. לשונו הורודה שהשתרבבה אל מחוץ לפיו ואוזניו הזקופות מהתרגשות ביטאו אצלו רצון שהשתלב נהדר עם מצב רוחך: בוא נרוץ!
בלי לחשוב הרבה התחלת לקפוץ באוויר, וקראת אליו בהתלהבות:
''ק-ד-י-מ-ה!!!''
התחלתם לרוץ יחד.

ואתה עוד עם המעיל. רץ עם הכלב שלך במעלה השדרה. לא עוצר בכבישים, וכשיש רמזורים ומעברי חצייה אתה מגלה שעלית על הגל הירוק. אתה והכלב רצים ביום חורף שטוף שמש. והחיים יפים יפים.

כיכר אתרים כבר ממש מולך ואתה כמעט כבר רואה את הפס הכחול המשכר של הים התיכון, כמעט מרגיש את ריח המלח מהמים השקטים ביום המופלא הזה. רק משהו אחד חסר. הכלב שלך.

בהיעדר ברקסים אתה עוד ממשיך קצת לרוץ עד שאתה מצליח להאט את הקצב ולעצור. החיוך שמרוח לך על הפרצוף לא ממש מצליח לרדת ואתה מפנה את הראש קצת ימינה וקצת שמאלה אבל אלכס לא שם.

אתה מביט אחורה ופתאום קולט שלכלב שלך, עשרה מטרים אחורה, די נגמר העניין מלרוץ אתך. את האנרגיה שלו במקום, הוא מעדיף להשקיע בהשתובבות עם נקבת גולדן רטריבר ורחרוח התחת שלה.

אתה קורא לו לבוא אבל הוא כבר לגמרי לא בעניין שלך יותר.

ואתה. אתה כבר כמעט ראית את הים, כמעט הרחת את המלח, כמעט התפלשת בחול.
ועכשיו. עכשיו אתה מתרחק ממנו. מנחם את עצמך שאפשר לחכות עוד כמה רגעים. אפשר לדחות סיפוקים.

בלי ממש לחשוב על זה, אתה מוצא את עצמך צועד את העשרה מטרים האלה מזרחה כדי להביט בכלב שלך עושה חיים עם כלבה מתוקה להפליא.
באותם רגעים, אתה לא מתאר לעצמך שבעוד פחות מחצי דקה תפגוש את אהבת חייך.

מבחינתך זה עוד יום מקסים בשרשרת של ימים מופלאים.

רק חצי שעה קודם לכן חזרת מלילה של סקס אצל הזיון הקבוע. כבר שלושה ימים שאתה מבלה את ימיך בנטילת כל סם אפשרי.
רוקד בלילות, ישן בימים. החיים יכולים להיות יפים בגיל 22.
אתה נעמד על החול והעלים היבשים בשדרה במרחק של מטרים ספורים מזוג הכלבים שגילה אחד את השניה לראשונה.

אתה רוצה שאלכס יידע שאתה שם אבל לא רוצה לתת לו את הרושם שאתה עומד לקחת אותו בשניות הקרובות, חלילה.
אתה מחייך לעבר זוג הכלבים בסיפוק. נהנה לראות את אלכס נהנה.

בדמיונך אתה מפנטז על הים ואיך תרוצו שניכם על החוף עוד כמה רגעים בעזרתו הנאמנה של המקל שמצאת לפני שניה ליד איזה שיח.
אתה מרים אותו מהאדמה ומחביא אותו ביד מאחורי גבך. משתדל לא להסיח את דעתו של הכלב מהמשחקים עם הגולדנית כשאתה קולט לפתע את הבעלים של הכלבה מסתכל בחיוך זהה לשלך על הנעשה.

בשניות הראשונות אתה עוד לא ממש מבין שאתה ניצב מול כל הפנטזיות הפרועות שהיו לך אי פעם לגבי גבר.
אך התודעה מחלחלת אליך מאוד מהר במקרים נדירים שכאלה.

החיוך נמחק לך מהפנים ואתה מסתכל לו ישר בעיניים. למרות הפחד. הוא עוד מסתכל על הגולדנית שלו בורחת מערבה, לכיוונך, כשאלכס אחריה.
הוא עדיין מחייך לעצמו כשהוא מבחין בך, עומד שם, ליד הכלבים, מסתכל לו ישר לתוך העיניים.

-''שלך הכלב?'' הוא שואל בקול נמוך וממיס.
''כן'' אתה עונה בקצרה, ומיד מוסיף בקול סרקסטי ''ממש אהבה ממבט ראשון'' ולא מוריד את המבט אל תוך עיניו הכהות.
-''אתה גר פה בסביבה?'' הוא שואל אותך בלי להתבלבל. אתה עונה לו בחיוב
ומחזיר אליו את אותה השאלה.
-''כמה בלוקים מפה'' הוא עונה ומצביע מזרחה ''על ריינס''.
''וואלה'' אתה מגיב לבסוף, לאחר שסקרת את המטר תשעים שלו לאורכם ורוחבם בשניות שהוא הביט לכיוון ביתו.

ואז, שתיקה.

ברגע של התרוממות רוח אתה מציע לו ללכת יחד לחוף הים עם הכלבים.
מציע שימשיכו את הטיול שם.
להפתעתך הרבה הוא לא אומר שום דבר בנוסח ''אני קצר בזמן'' או ''בדיוק תפסת אותי בדרך הביתה''
הוא רק אומר לך שהוא בדיוק חוזר משם אבל לא איכפת לו לעשות שם עוד סיבוב.
-''לא היה כבר כמה שבועות יום כזה יפה. הים היום מ-ש-ה-ו.'' הוא מוסיף.

בשלב הזה אתה כבר לגמרי מאוהב. מבחינתך אם בחוף תחכה לך איזה חופה כשרה טבין ותקילין, אין לך שום בעיה להיכנס מתחתיה עם הבחור הזה, שאת שמו אפילו, אתה עוד לא יודע. ולתת לו לשבור את הכוס.

זה לא קורה לך הרבה.
זה לא קורה לך בכלל.

אבל איכשהו אתה מסתגל למצב, נותן להתרחשות לקרות. לא מתערב בתוכנית העל של הגורל.
ואתה ככה, עם המעיל, מוצא את עצמך צועד איתו במעלה כיכר אתרים.
הכחול הגדול ממתין רק לך, ישר לפניך. והחלום הכחול ממש מימינך.

-''איך אמרת שקוראים לך?'' הוא שואל פתאום ואתה מוחזר באחת למציאות.
אתה מפיק את החיוך הכי פוטוגני שאתה מסוגל להוציא מהפרצוף שלך, מושיט לו את היד ואומר: ''לא אמרתי, אבל קוראים לי אלכס. כמו הכלב...''

-''לך תזדיין!'' הוא קוטע אותך בסוף המשפט ''קראת לכלב שלך על שמך?!''
''כן!'' אתה עונה בחצי התלהבות ''זה הבן שלי. זה אלכס ג'וניור. אני אלכס סיניור''.
-''איזה קטע!'' הוא מסתכל עליך, קצת בשוק ''בחיים לא שמעתי על אף אחד שעשה את זה.''

אתם ממשיכים ללכת ויורדים במדרגות של כיכר אתרים. אלכס והכלבה כבר למטה, רצים ימינה לכיוון חוף הילטון. אתה מרגיש שהכלבים שלכם כבר זוג ומתחיל לדמיין את עצמך ואת הבחור החדש מזדיינים בפראות כשהכלבים מסתכלים מהצד.
תחושת נינוחות עוטפת את המתח הגדול מתחת לפני השטח.

כשאתם עוברים ליד הכניסה לבריכת גורדון הוא נזכר להגיד שלכלבה שלו קוראים מריה ואתה נזכר שאת שמו של הבחור אתה עדיין לא יודע.
''תגיד לי'' אתה קוטע אותו בעדינות ''מה איכפת לי איך קוראים לה! אני רוצה לדעת כבר איך קוראים לך!''


-''וואללה'' הוא צוחק ''באמת שכחתי להציג ת'עצמי. הייתי יותר מדי עסוק בזה שלך ולכלב קוראים באותו שם''
ואז הוא מושיט את היד שלו, והמבט שלך ננעץ בה. אתה מביט על הורידים בכפות הידיים המסוקסות, בוחן את מבנה האצבעות הגדולות והכל מתחיל לנוע בקצב איטי.

העיניים שלך מתחילות לטפס במעלה הזרוע השרירית, מתחברות לכתפיים הרחבות, לצוואר, לשפתיים שרצית לנשק מהשניה שהבנת מי ניצב מולך רק עשר דקות קודם לכן. הלב שלך פועם בכזאת חוזקה שאתה בקושי שומע אותו אומר שקוראים לו שי. הקול שלו נשמע רחוק ואתה רק מסתכל על השפתיים שלו נעות. עולות ויורדות. לאט.

בשארית כוחותייך הנפשיים אתה מנסה לשמור על ארשת פנים נורמלית. מנסה לחייך. מסתכל עליו מסתכל עלייך. מנסה להבין אם הוא קולט שאתה מתמוטט.
בסוף מבין שלא.
ואז אתה נרגע.

האספלט שהלכתם עליו כבר נגמר, וכמה דקות כבר עברו מאז שנתת לאוויר הים המלוח למלא את ריאותייך.
שניכם הולכים על החול ובנקודה מסוימת, כאילו מתואמת, אתם מתיישבים בטבעיות, מטר וחצי מקו המים.
אתה מסתכל על האופק, נותן לעצמך להירגע.

הקול הנמוך שלו מתמזג עם הפסטורליות שאתה חש והוא שואל: '' בן כמה אתה?''
אתה אומר לו שאתה בן 22 והוא מסתכל עלייך במין מבט אבהי ואומר בקול מתוק: ''ילדון!''
בבקשה אלוהים, אתה חושב לעצמך ברגע של סערת רגשות, אני יחזור בתשובה אם רק תיתן לי אותו.

''למה, בן כמה אתה?'' אתה שואל בחצי חיוך.
-''26'' הוא עונה ברצינות ושב להסתכל על הים.
''נו, רק 4 שנים הבדל'' אתה אומר מפויס ומביט אל נקודה אחרת באופק ''בין אבא ואימא שלי יש הבדל של 7 שנים והם נשואים באושר, אז זה לא כזה סיפור''.

מזווית העין אתה מרגיש איך הוא מפנה את ראשו אליך, איך הברך שלו מתחככת בשלך. הזיפים שלו נוצצים בשמש והוא מחייך.
-''אנחנו ישירים היום, אה?'' הוא שואל
''תקשיב לי, שי. חמוד שלי'' אתה עונה, לא מאמין למוצא פיך ''אין טעם ללכת סחור. אני אף פעם לא התחלתי עם אף אחד ואני גם לא מתכוון להתחיל בזה עכשיו.''
אתה עוצר, מנסה לקרוא את תגובת פניו וממשיך: ''אבל-...''

-''אבל מה?'' הוא נכנס לך באמצע המילה.

''אתה מוכן לתת לי להמשיך?'' אתה מצמיד את בירכך לברכיו ומחייך. הוא עושה תנועה עם היד, כאילו מנסה להגיד 'ימשיך כבודו'
ואומר: ''בבקשה, מותק. תמשיך''

הסערה שמתחוללת אצלך בלב למשמע המילה 'מותק' מהסוכרייה הזאת שיושבת לידך כמעט משכיחה ממך את המשך המשפט שעמדת להגיד.
אך אתה מתעשת וחוזר לנאום: ''אבל-כבר הרבה זמן לא יצא לי לפגוש בחור כלבבי. בחור כמוך. ואני חייב להבין אם אנחנו משדרים על אותו גל.''

אתה מסיים לומר את דבריך. המעיל עוד עלייך ואתה כמעט מתחיל להזיע מהמאמץ.
שי רק חוזר להביט אל האופק והמבט על פניו לא מעודד.
הטמפרטורה של הגוף שלך מתחילה לצנוח ואתה מחפש את אלכס בעיניים, רוצה לקחת אותו משם.
רוצה לקום, ולברוח.

רוצה לשכוח שאי פעם נתקלת בשי הזה ובמריה המחורבנת שלו, כששי, שניה לפני שאתה קם מהחול, מחזיר את העיניים שלו מהאופק.
המבט שלו חוזר להיתקע עמוק בתוך העיניים שלך.

''ברור שאנחנו משדרים על אותו גל'' הוא אומר ברצינות מחרידה. ''מתי אתה בא אליי?''
אחרי זה הוא שב לחייך את החיוך הכובש שלו ואתה רואה לו על העיניים שהוא יודע.
הוא פשוט יודע.

ארבעים דקות אחר-כך, הפנטזיה שלך מתגשמת.

את אלכס אומנם החזרת הביתה, אבל מריה בהחלט מביטה בכם כשאתם מזדיינים בפראות על המיטה של שי.
במיטה שלו אתה מגלה שאתה חייב לכלב שלך את חייך. אתה מתפעל מהגוף שלו, משתנק מהזין שלו ובעיקר לא מאמין כמה הוא טוב אלייך.

סוף סוף אתה מצליח להבין איך באמת צריך לעשות אהבה, ועד כמה חיית באשליות כשחשבת שכבר ראית הכל.
הגוף שלכם הופך לאחד כל שעות אחר הצהרים.
ואתה כבר יודע שהפעם זה לא ייגמר רק בזיון.
בערב, מותשים, אתם נרדמים. הוא עוטף אותך כמו כפית ואתה מאוהב.

בימים שלאחר מכן אתם מתחילים לדבר, בין זיון לזיון.
מתחילים להכיר.
הוא מספר לך על ילדותו, על השירות הצבאי. על חברים שלו. על עבודתו כמאבטח בשב''כ.
אתה חושב לעצמך, בדירתו החמימה, איך זה. איך זה שנפלת כל-כך טוב.
גם מתנהג כמו שהוא מתנהג. גם נראה כמו שהוא נראה. גם שב''כ. גם מזיין פיצוץ.
מה עוד, אתה שואל את עצמך, אפשר לבקש?

אבל אתה לא מצליח להתרגל לרעיון שיש לך בן זוג. באותה נשימה, אתה יודע שלחיות בלעדיו אתה כבר לא יכול.
השבועות הופכים לחודשים ואם תרצה או לא, אתם ביחד.
הוא משתלט על כולך ואתה משתלט על כולו.
חצי שנה לאחר אותו יום חורפי שטוף שמש, אתה עובר לגור איתו.
ואתה, שהתרגלת לחיות את רוב שנותייך לבד, משתנה אט אט.

המועדונים שהקפדת לפקוד לא רואים עוד את פנייך היפות. הזיון הקבוע שהחזקת חצי שנה מתאדה ונעלם.
חייך מתחילים לסבוב סביב אובייקט אחד קבוע ולא משתנה.
אתה חוזר מהעבודה כל אחר הצהרים ומסדר את הבית לכבודו. עושה קניות במכולת, מבשל.
בהדרגה, אתה הופך להיות אימא שלך. ניזון מכמות האהבה היומית שבן זוגך מספק לך ולא רוצה יותר כלום.

החיים איתו במוקדם או במאוחר הופכים לשגרה מבורכת מבחינתך.
לראשונה אתה חש שאפשר להוריד את המעיל.
והוא חוזר לילה אחד מהעבודה, ואתה כמו תמיד מחכה לו.
הוא קצת קר, כשהוא נכנס לדירה, מנשק את מריה לפניך, שואל מתי הורדת אותה. נותן לך נשיקה על הלחי. הולך לשירותים.
ואתה. אתה כבר אין לך חיים.
רק שי.
אתה אוהב אותו כל כך.

כשהוא יוצא מהשירותים הוא אומר לך שהוא הולך למטווח ברמת גן.
ולא נותן לך נשיקה כשהוא יוצא מהדלת.
יום אחרי זה, אתה ממשיך כרגיל. למרות שאתה יודע שהסיפור ביניכם כבר נגמר.
אתה רוצה להזמין אלייך את רובי, החבר היחיד שהמאבטח שלך מרשה שייכנס לדירה, אבל הוא לא זמין.

אתה מתקשר להורים ועונה המזכירה.
אתה בוכה.
לובש חזרה את המעיל ומנשק את אלכס על הפה.
החיים ממשיכים וכל פעם שאתה מנסה להעלות את הבעיות על פני השטח, אתה נתקל בחומה. חומה של שתיקה.
ואתה כבר לא אותו אלכס, כבר לא עצמאי, כבר לא אמיץ.
אתה אימא שלך.

לא מסוגל לדמיין את החיים שלך בלעדיו.
פוחד.
העניין הזה של ללכת למטווח הופך לשגרה השנייה של חייכם המשותפים
ואתה כבר לא שואל שאלות.
את הפרצופים שאתה עושה , אתה שומר לעצמך ונחנק בשקט.
לפחות יש לך את אלכס, אתה חושב לעצמך מכלוב הזהב שאתה גר בו.
עם החברים שלך מזמן ניתקת את הקשר.

אתה קונה לו יום אחד כרית צבעונית, בהזמנה מיוחדת מרפד שההורים שלך מכירים. מטר על מטר ועשרים.
אלכס מתאהב בכרית ומתפנק עליה כל זמן שהוא בבית.
שי מתאהב ב 9 מ''מ שלו יותר ויותר והולך למטווח כמעט כל יום, ישר אחרי שהוא חוזר מהעבודה.
משאיר פתקים.
מנותק.

באחר הצהרים חורפי אחד, אתה יורד בתחנת האוטובוס על יד השדרה.
כל היום בעבודה חשבת איך תחגגו את ''יום הנישואין'' הראשון שלכם וביקשת מהבוסית שלך להשתחרר מוקדם כדי להתחיל בהכנות.
אתה יורד בתחנה, פותח מהר את המטריה כדי לא להירטב מהשיטפון שבחוץ ומתחיל לנווט את דרכך לדירה.
מולך בשדרה אתה רואה את החלום הכחול שלך מחובק עם החבר היחידי שלך תחת אותה מטריה שחורה.
מריה ועוד כלב בלתי מזוהה רצים לידם.
ואתה רק עוקב אחריהם בעיניים. נטוע במקומך. לא מאמין.
אתה סוחב את עצמך איכשהו לכיוון הדירה. קורא בביטול את הפתק הצהוב שמודבק לדלת בזו הלשון:

אלכס
אני במטווח
שי

אתה נכנס הביתה ואפילו לא מוריד את המעיל.

אתה נכנס הביתה והבית ריק.
רק אלכס שוכב במרכז ההול על הכרית שלו-מטר על מטר ועשרים בהזמנה מיוחדת. על יד הרדיאטור הפועל. שלא יקפא.
עם המעיל עלייך אתה מתכופף אליו ולא מנסה בכלל לעצור את הדמעות.
אתה מלטף אותו והוא משמיע קולות של הנאה שמשתלבים בצורה סוריאליסטית ביבבות שלך.
עם כל ליטוף, עם כל נשיקה על הפה שלו, הבכי שלך גובר וגובר עד שאתה עוצר.
עכשיו אתה רק מסתכל עליו וממשיך לבכות.

הוא מביט בך חזרה, בעיניים העצובות תמידית שלו ודורש שתמשיך לפנק.
עושה סימנים עם הרגליים הקדמיות. מקשית את הגב. עושה קולות של מסכן.
ואתה עומד על הברכיים ולא נוגע בו יותר.
רק מסתכל עליו מסתכל עלייך. 
מנסה להבין אם הוא קולט שאתה מתמוטט ובסוף מבין שלא.

אתה שולח אליו ליטוף אחרון ומתרומם מהכרית.
הולך לחדר השינה שלכם וטורק את הדלת מאחורייך.
מביט לחלון. לחורף שבחוץ. השמיים אפורים כהים ויורד מבול.
אתה מתקרב כדי לראות את השיטפון ברחוב ומהחלון עולה השתקפות של השיטפון שעל הפנים שלך.

הדמעות שלך כבר ממש כבדות והן זולגות מהלחיים אל השידה שמתחת לחלון. מרטיבות את הקת של ה 9 מ''מ שהבן זונה שכח לקחת איתו למטווח.
המעיל עוד עלייך כשאתה מכניס את הקנה עמוק לתוך הפה שלך וסוחט את ההדק.

 

נכתב על ידי , 19/8/2013 02:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המלאך שלי(לא אני כתבתי אבל ממש התחברתי ורציתי לשתף)


שלא תהיה לכם טעות, הוא היה מלאך. מלאך אמיתי, עם כנפיים, נוצות, והילה. אפילו קראו לו מיכאל. אני לא יודע מאיפה בדיוק הוא צנח לחיים שלי, אבל מרגע מסוים הוא פשוט היה שם. וכמו שהוא היה אתי פה על האדמה, ככה אני הייתי אתו ברקיע השביעי.

חברים שלי אמרו שאני משוגע. ''איזה כנפיים?'', אמרה לי חגית והמשיכה להריץ מים עם המגב על כל הרצפה. אני ישבתי עם הכיסאות על הספה וחיכיתי שהיא תסיים לשטוף. רק שחגית אף פעם לא סיימה לשטוף. ''אתה לא נורמלי'', היא אמרה לי בפעם השלישית והתכופפה כדי למשוך שלולית עקשנית שהתחבאה מתחת לשולחן הפינתי. ''אתה רוצה כנפיים, תמצא לך חבר טייס. מה פתאום מלאך? וחוץ מזה, הוא מעשן. ראית פעם מלאך מעשן?''

גם אסי לא התרשם. ''אחותי, איזה מלאך'', הוא אמר לי. ''אתה לא רואה שהוא רוסי? מלאכים הם תמיד ממוצא פולני. אתה צריך ללכת פחות למסיבות ולהפסיק לבלוע את כל מה שמחלקים לך שם. אתה מתחיל לקבל פלשבקים''.

מה יכולתי להגיד לו, שלא הלכתי למסיבה כבר שבועיים כי אנחנו בכלל לא רוצים לצאת מהבית? שמיכאל הוא באמת מלאך אבל שרק אני רואה את הכנפיים וההילה שלו? לך תסביר.

''אתה המלאך שלי'', הייתי אומר לו כשהיינו מתכרבלים יחד במיטה, ומיכאל היה מחייך במבוכה ומכסה את שנינו עם הכנף.

מה אני אגיד לכם, כל כך אהבתי אותו. היינו יושבים בלילה על המרפסת בבית שלי בקומה שביעית, מיכאל היה מוציא את הגיטרה הקטנה שלו ומנגן ושר לי שירים בשפה שאני לא מבין. אלו היו שירים מתוקים בטירוף והקול שלו היה מצטלצל כמו פעמונים ולא הייתי צריך להבין את המילים כדי לדעת שהשיר הוא עלי ועליו.

לפעמים גם היינו עומדים על המעקה של המרפסת ומסתכלים למטה, ואני הייתי שואל אותו מה היה קורה אם הייתי נופל עכשיו למטה, והוא היה מחייך אלי ואומר שהוא היה קופץ להציל אותי, ושאם לא יכול היה להציל אותי היה מעדיף לעלות אתי לשמיים מאשר להישאר כאן לבד. ואני הייתי מחייך ומחבק אותו, והייתי מאושר.

לקח לו יותר מחודש להיכנס אתי למיטה. חודש, אתם מאמינים? טוב, אחרי הכל, מלאך או לא מלאך? ומה אני אגיד לכם, זה היה שמימי. פשוט ריחפתי. הכנפיים שלו יצרו מעלינו חופה לבנה, ולמרות שבחוץ היה חורף וקר, לנו היה חם ונעים, והגוף שלו היה מה זה שרירי כשהוא ניסה להחזיק את הכנפיים כל הזמן פרושות.

אחר כך נרדמנו, או לפחות הוא נרדם כי לי הייתה תקועה כנף בדיוק בשכמות, ולקח לי עד ארבע בבוקר להירדם. אבל שכבתי לי על הגב והחלפתי תנוחות מדי פעם כדי שלא יכאב, והייתי כל כך מאושר שיכולתי לבכות.

בבוקר התעוררתי מוקדם כי הכנפיים שלו באמת לא השאירו הרבה מקום במיטה. אז קמתי וסחטתי לשנינו מיץ תפוזים, ועוד לפני שסיימתי גם הוא קם. אני חייב להגיד שהוא לא היה מראה כל כך מלבב בבוקר, תלתלי הזהב שלו נעמדו במין פלונטר מצחיק, והכנפיים שלו היו מקומטות לגמרי. הוא עמד שם באמצע המטבח, מגרד מתחת לכנף, ומנסה לפקוח עין אחת כדי להבין איפה הוא נמצא. נישקתי אותו, ומיד שלחתי אותו לצחצח שיניים. כן, גם למלאכים יש ריח פה בבוקר. כשהוא חזר הוא כבר היה רענן יותר ושתינו את המיץ תפוזים והוא השפריץ עלי מיץ בין השיניים ישר על החזה, ושנינו צחקנו, והוא קם וליקק את המיץ, ולא הפסיק ללקק.

למחרת הוא שוב נשאר לישון, וגם יום אחרי. אבל ביום הרביעי כבר התחמקתי מהסקס באיזה תירוץ כי באמת הייתי חייב לתפוס סופסוף קצת שינה. הוא תמיד היה נרדם אחרי הסקס אבל אני לא הצלחתי לישון - גם בגלל הכנפיים הגדולות שלו, וגם בגלל האור העמום הזה שההילה שלו כל הזמן הפיצה. כבר נהיו לי שקיות שחורות מתחת לעיניים. הוא קצת נעלב שלא נתתי לו להישאר, אבל אני לא אמרתי לו את הסיבה האמיתית, לא רציתי להעליב אותו. בלילה ההוא ישנתי כמו תינוק, איזה עשר שעות. אפילו איחרתי לעבודה. 

עם הזמן הדברים הסתדרו, והוא היה נשאר אצלי יותר ויותר. בהתחלה זה היה קשה, אבל עם הזמן התרגלתי. איכשהו הכנפיים שלו פחות הפריעו, ונראה היה כאילו הן מתכווצות, וגם ההילה שלו הפסיקה אחרי קצת זמן להפיץ את האור החלש הזה שלה.

זה היה יכול ממש להתאים לי, חוץ מכמה קטעים קטנים ששיגעו אותי. למשל שהוא לא רחץ אף פעם כלים, כנראה בשמיים יש להם מדיח, והוא התעקש שניקח עוזרת לנקות את הבית למרות שידע שאין לי כסף, ובסוף יצא שאני תמיד מנקה את הבית לבד. ניסיתי לדבר אתו על זה אבל הוא לא היה מוכן להקשיב, וגם היה קצת מתעצבן מזה שאני בא אליו בטענות.

''אני לא יודעת איך אתה שוטף רצפה עם סמרטוט'', אמרה לי חגית כשקפצה יום אחד לביקור בזמן שניקיתי. ''אתה רק מורח את הלכלוך, לא מנקה.''

הסתכלתי עליה בכעס והמשכתי לשטוף בלי להגיד כלום. ''טוב, לא צריך לכעוס'', אמרה חגית. ''ואיפה מיכאל, למה הוא לא עוזר לך או לפחות מראה לך איך לשטוף כמו שצריך?''

מה אני אגיד לה, שאני אפילו לא יודע איפה הוא מסתובב? ואסי הנחש התקשר אלי איזה ערב להגיד לי בקול הארסי שלו שאני ממש נהייתי יבשושי ומשעמם בזמן האחרון, שבכלל כבר לא משעשע לדבר אתי, ושהגיע הזמן שאני אתחיל קצת לצאת במקום לשלוח כל הזמן את החבר שלי לבד לכל המסיבות. בכלל לא ידעתי שהוא הולך למסיבות.

לילה אחד הוא חזר בשתיים בלילה, ויכולתי להריח את הסרחון של הוודקה עוד לפני שהוא נכנס לחדר השינה. התחלתי לבכות לי בשקט, והוא נכנס ובמקום לחבק אותי ולנגב לי את הדמעות ולהגיד לי שהכל יהיה בסדר, הוא רק הסתכל עלי ככה מלמעלה ושאל למה אני עוד לא ישן.

אמרתי לו שאני לא יודע איפה הוא מסתובב בלילות, שהוא כל הזמן יוצא בלעדי וחוזר באמצע הלילה, והוא אמר לי שאני לא אקבע לו איך לחיות, ושלא יפה לי עם העיניים האדומות האלה כל הזמן.

''אתה כבר בכלל לא המלאך שלי'', אמרתי לו ושוב התחילו לנזול לי הדמעות. ''אתה כבר בכלל לא מלאך בכלל. ההילה שלך כבר נעלמה לגמרי, וגם הכנפיים, ואתה מתנהג כמו חרה.''

''איזה מלאך?'', הוא אמר לי. ''איזה כנפיים? שתיים בבוקר, ואתה מקשקש לי על הילה?''

''אתה לא יכול לשקר לי,'' אמרתי לו. ''אתה אולי לא זוכר, אבל אני כן. היו לך את הכנפיים הלבנות היפות האלו, והילת זהב, ואתה היית מלאך.''

הוא אמר לי ''אני כבר לא מכיר אותך, רק חסר לי שתתחלק עכשיו על השכל.'' אחר כך הוא קילל ברוסית, לבש חזרה את הז'קט והלך.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. כמו שהופיע, ככה נעלם. הוא ניסה עוד פעם אחת להתקשר אלי, אבל הוא נשמע נורא רחוק, וכל הסיפור היה עוד טרי, ואני פרצתי בבכי, ומאז הוא לא התקשר יותר. בהתחלה נורא התבאסתי, אבל אחר כך הבנתי שמלאכים לא נועדו לחיות כאן על האדמה, ושיותר טוב שנתתי לו לחזור לאיפה שהוא בא ממנו, שם ההילה שלו זוהרת, והכנפיים שלו לבנות וחזקות.

לפעמים כשאני מתעורר מהנחירות של דני, שהוא החבר שלי כבר שלוש שנים, אני קם וניגש לחלון. לפעמים אני מדמיין שבתוך האפלה אני אראה פתאום איזה כתם לבן מרוחק שילך ויתקרב, ומיכאל שלי יחזור אלי מחייך במשב כנפיים מלכותי. 

זה רעיון מתוק, אבל אני יודע שגם אם זה יקרה, אני לא אסכים לקבל אותו חזרה.
נכתב על ידי , 19/8/2013 01:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בן: 24




160
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthe frogi אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על the frogi ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)