written truth

תגידי לא נמאס לך להרגיש אותך בוכה?

איך את לא מבינה?

את כמו עיוורת ממשיכה

המילים שכמו סכין חה שרטו את ליבך,

ממלאות את ראשך,

תעזבי את הסכין טיפשה, שחררי את הכאב.

הצלקות שאת מקלפת

הקללות שאת צועקת

הדמעות בהן את נשטפת

כמו בובת זכוכית נשברת.

כמה זה עוד ימשך?

כמה זה יקח?

עד שתביני שאת האוייב הכי גדול שלך?!

מסתובבת לך בחדר כמו רוח רפאים

מחפשת משככים,

להעביר את זה פלאים.

הדכאון הזה, את שקועה בו עמוק

שכחת איך לצחוק.

כל בוקר מתעוררת עם חיוך מסכה

ובערב, כרגיל כמו מטומטמת בוכה.

הצלקות שאת מקלפת

הקללות שאת צועקת

הדמעות בהן את נשטפת

כמו ילדה קטנה זועקת.

כמה זה עוד ימשך ?

כמה זה יקח?

עד שתפתחי את הלב שלך.

תוציאי את המחטים שתקועות בעורך,

יש עולם מלא של רגש שכלאת בעצמך.

העולם לא התייאש, וגם לא את..

תגידי לי למה ברחת?

כמה זהעוד ימשך?

כמה זה יקח?

עד שתחזירי לעצמך -אותך-