מעל שמי פולין ראיתי ילדה
קופצת בחבל, אוחזת בובה,
שמלת מלמלה לבשה לגופה,
ומוקפת חברות בהירות שיער הייתה.
וצחוקה, עד השמיים עלה.
בפולין ראיתי ילדה,
עם תלתלים שחורים פרועים,
וגומה קטנה על לחי דקה,
מוקפת חומה אטומה אפורה,
וצעקות של שומרים ונביחות של כלבים,
ובהלתה מנת כולם הייתה.
ובגטו, ראיתי ילדה,
מובלת לבדה לרכבת אפלה.
צועקת אמא אמא ואין לה תשובה.
את הבובה לקחו לה ושמלתה קרועה.
היא נדחפת מוזנחת לקרון בלי אוויר.
ובכייה ריסק לב כל לשברים.
ובמאידנק, ראיתי אותה,
נמחצת בתור ארוך של נשים ערומות,
והיא כולה עור ועצמות.
לרגליה שרידי נעלי עץ מהודרת.
פעם היו עליהן דמויות מצויירות.
זעקתה בלב כל הותירה צלקות.
ובאושוויץ, ראיתי אותה.
מתוך ערימת נעליים גבוהה,
זועקת שואלת מחפשת תקווה.
לא רצתה בחבל וגם לא בבובה.
היא נשארה לגמרי לבדה, את זה היא ידעה.
ומתוך ערימת השיער הקלוע צמות,
ראיתי אותה אומרת מילים אחרונות.
ספק נושאת תפילה ספק מבקשת מחילה.
ובתוך הר האפר ראיתי אותה,
מוטלת חסרת רוח חיים על אבן קרה.
מובלת אל לוע הרוצחים על ידי אחיה הזונדרקומנדו הבוכים.
ומעל דמי הארץ ראיתי אותה,
מחייכת אלי בגאווה יחידה,
הושיטה לי יד עם מספר בצבע שחור,
" לא נורא, זה עבר" היא אמרה.
עכשיו, רק לזכור.