כשאני נעמדת מול אבא שלי, מסתכלת לו בעיניים ושותקת, הוא ישר מבין שבא לי חיבוק.

לפעמים אני מנדבת את צמד המילים "אני רוצה" או "תביא לי" במבט מתחנחן , למרות שאין צורך בהם.

אמא סידרה קופסאות במטבח.

עמדתי לידה ואמרתי "אני רוצה".

היא, מצידה, הגניבה לעברי נשיקה מהירה בלחי, וחזרה לעיסוקיה.

המשכתי לעמוד. עמדתי ועמדתי ועמדתי, וכלום לא קורה.

"אני אחכה עוד הרבה?" שאלתי.

היא עדיין לא הבינה מה אני רוצה.

אמא לא אוהבת מגע. כנראה התרגלה כבר מילדות לחיות בלי זה. עם הזמן הפסקתי לבקש.

אבל עם אבא.. יש לנו הסכם שבשתיקה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

קראתי קצת בארכיון, וראיתי את הפוסט הזה.

לפעמים זה טוב לקרוא קטעים ישנים. אפשר להיזכר בדרך שבה ראינו את הדברים בעבר, ולהשוות להווה.

הרבה פעמים זה גם מחזק.