בתור מפקדת אני לא אמורה להגיע בימי שישי למשרד,

אז התקשרתי בשמונה ועשרה לוודא שמושטת בפנים יד.

מחייגת ומחייגת ואף אחד לא עונה-

הבנות לא הגיעו, אז שלא יעזו אחר כך לעשות לי פרצוף של קדוש מעונה.

מתקשרת לחיילת הראשונה,

שממש מתנצלת, אומרת שלקחה מונית, והיא עוד 5 דקות בתחנה.

מתקשרת לחיילת האחרת,

והחצופה הזו מעיזה להגיד שרק בעקבות הטלפון שלי היא מתעוררת.

הפצרתי שתגיע תוך שעה,

ואם זה יקרה שנית- אנקוט באמצעי הענשה.

ואז נזכרתי שאיתה זו לא הפעם הראשונה,

אז אמרתי שתישאר היום במשרד אקסטרא זמן ולמעשה תצא אחרונה.

האסרטיביות שבה השתמשתי הפכה את עורי ללבן,

כי זה הזכיר את המפקדת שלי שמתנהגת כאילו תקוע לה מקל עמוק בתוך הישבן.

ובכל זאת, יש משהו נכון שהיא תמיד אומרת,

שאסור לאפשר מצב שבו אהיה מנוצלת.

ווואלה, התחשבותי בחיילות חייבת להיות מרוסנת,

אחרת אהפוך לשפוטה מבלי שאוכל לעשות אחרת.

אז היום היתה הפעם הראשונה שמבלי להתייעץ החלטתי על עונש,

ולמרות שזה היה מוצדק- מרגישה כמו רפש.