על הבמה מלאת ביטחון עצמי וגונבת פוקוס; בחיים האמיתיים נחבאת אל הכלים ומתביישת.

על הבמה מדברת ומאלתרת בלי סוף; אך במציאות בקושי מוציאה מילה.

על הבמה אוהבת את הדמות שלי; וברגע שיורדת ממנה הכל נעלם.

ואז הבנתי..

כשאני משחקת תפקיד ההרגשה מצויינת.

כשהמסכה יורדת- מתחילות הבעיות.

למה אני מחמיאה לכל העולם ומעריכה דברים שאחרים עושים, אך כשמדובר בי הכל מתגמד?

טוביה צפיר לחץ לי יד- וזה לא הזיז.

אחרי ההצגה אמרו שהייתי מצויינת וציינו את הקטעים שהכי אהבו-

והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה "מחמיאים כדי לצאת מידי חובה. לא באמת הייתי מעניינת".

עשו עלינו בליץ תקשורתי נרחב- ולא הבנתי על מה כל המהומה והרעש..

רוב הזמן מרגישה שיש את כל העולם, ואותי. שכולם ביחד,

ורק

לי

אין

מקום.

חייבת טיפול פסיכולוגי