הלכתי עם חברה לחוף הים,

טיילנו, צחקנו ושתינו גם.

דיברנו על כל מיני דברים,

בין היתר על גברים:

סיפרתי בהתלהבות שבמהלך הסטג' אחרי משמרת מאוד מעייפת,

הכין לי פנקייק מלא בתוספת שוקולד מטפטפת.

וכשהייתי חולה עם כל הנייר טואלט ונזלת,

אסף אותי אל חיקו, ליטף ושר שירי ערש- כאילו שאני בכלל לא נוטפת..

ושהיינו מטיילים בלילות בסימטאות,

ועושים שטויות כאילו אנחנו היחידים ברחובות.

הוספתי שמאז שעזבתי את הצפון לפני כשנה,

הפסקנו להתראות אך הוא שולח  מידי פעם SMSim לשאול מה השתנה.

בתגובה לזה שעם המעבר ניתקתי את הקשר,

התפלאה ונזפה: "איך עזבת כזה גבר?!".

התחמקתי, ולא הסגרתי את האמת- שהוא ערבי נוצרי ואני יהודיה.

ועכשיו אני רוצה לזנוח לכמה רגעים את החריזה הקלילה לטובת דיון יותר מעמיק.

מחנכים אותנו למתן שוויון זכויות, להמנעות מאפליה והמנעות ממתן יחס שונה (לטובה או לרעה) על רקע דת/מין/גזע/לאום/צבע עור וכו',

אך כשמדובר ביהודיה שיוצאת עם ערבי, פתאום כל הנ"ל מתבטלים.

אז נקרעתי בין הרצון הרב להיות עם האדם הכי מקסים שפגשתי, בין הבודדים שהרגשתי איתם נוח,

לבין הצורך לא לחרוג מהתנהגויות מקובלות.

והסוף ידוע- לא הפרתי את הטאבו של לצאת עם ערבי. אפילו לא נשיקה.

הגעתי למסקנה שהחברה שלנו רק משחקת אותה סבלנית לזולת.

הלכתי אחרי החברה,

מה שהופך גם אותי לצבועה.