רגילה לדאוג לכולם, לעזור ולטפל, ואיכשהו מזניחה את עצמי. ככה זה גם בבית וגם בתפקיד.

נשחקת לאט לאט, וחייבת טעינת מצברים. צריכה להתחיל להתייחס לעצמי ולמלא את רצונותיי.

משאירה מאחוריי את הצבא ואת הבית, אורזת תיק מינימאלי, ויוצאת. לא יודעת לאן, לא יודעת לאיזו מטרה, ואין לי מושג איפה אשן.

יש כמה עקרונות בסיסיים למסע שקבעתי מראש:

- הולכת אחרי הלב.

- עושה כל מה שבא לי, ומקשיבה אך ורק לקול הפנימי, הנקי והטהור שאינו מושפע מפחד ומנורמות חברתיות.

- זורמת עם ההזדמנויות שיצוצו

- בכל מה שקורה, לטוב ולרע, מחפשת שיעור שהחיים רוצים להעביר לי (יכתב בגופן מודגש במהלך הפוסט)

נפרדת לשלום ויוצאת לעבר הלא נודע.

12.7, יום I

 יושבת בתחנת הרכבת  שאמורה להגיע ב9:50 ולעצור בתחנת החלפה. הזמן עובר, והקריינית לא מדווחת על בוא הרכבת.

שואלת את הצוות מתי תגיע, ומסתבר שיש שיבוש וצריך לקחת אחת אחרת. אוקיי.

כשהגעתי לתחנת ההחלפה הבנתי שיש לי שעה שלמה לחכות.

בדרך כלל זה היה מעצבן אותי, אך הפעם מריחה הזדמנות. ניגשת לדוכן הספרים, וקונה את הספר שקרא לעברי

מדבר כמעט בדיוק על מסע ההתפתחות האישית שנכנסתי אליו.

קוראת, נשאבת פנימה. כשיש זמן המתנה, אפשר לתעל אותו לדברים חיוביים במקום לקטר.

בצהריים מגיעה לעיר שלמדתי בה 3 שנים, ועזבתי בדיוק לפני שנה.

חושבת שאוכל למצוא את עצמי שם ולהגיע לשלווה פנימית אם אפגש עם האנשים שליוו אותי באותה תקופה.

מהלכת ברחוב הראשי, סוקרת כל מכונית, עובר אורח, נהגים בקווים פנימיים ומוכרים בחנויות הקבועות.

אף פרצוף מוכר. גם כל הסטודנטים סיימו את השנה.

כל המקומות שאהבתי פשטו את הרגל, ועסקים אחרים החליפו את מקומם.

אחרי שעה של חיפושים מבינה שאין יותר מה לעשות פה. העבר הוא כמו שהוא- עבר. עבר ונגמר.

משהו שנסגר ונחתם אי אפשר להחיות, וגם אין סיבה.

present באנגלית משמעו "הווה", אך יש פירוש נוסף- "מתנה".

עלי להתמקד בהווה ולבנות את עצמי כאן ועכשיו, איך שארצה.

בשעות הצהריים המאוחרות עושה חצי דרך חזרה, ומעבירה את זמני בקניון.

חנות נעליים מגניבה עם מלא מבצעים- חייבת להכנס! מזמן לא התפנקתי עם נעל..

לוקחת 2 זוגות, ורוצה לשלם. המוכרת מתנצלת "אעכב אותך לכמה דקות, כי לא תייגו את המבצע על הנעל".

עיכוב? בדרך כלל מבאס. עכשיו אנהג אחרת ואתעל את הזמן שקיבלתי. מדדתי עוד נעל, והיא היתה הרבה יותר נוחה מזוג שלקחתי.

מזל שלא שילמתי ישר והיתה לי סיבה לבדוק עוד זוגות... 

אוכלת משהו, מחליפה לאזרחי ונוסעת להופעה.

בערב עולה על הבמה בפעם השלישית עם הקבוצה שלי של תאטרון קהילתי.

לא מתרגשת כמו פעם, אפילו משתעממת. תוכן ההצגה זהה בכל פעם, ומרגישה שזה כבר טחון.

קולטת שבחיים תמיד יהיו דברים שגרתיים, וצריך לחיות עם זה.

אם השגרה מאוד קשה, אפשר להכניס לתוכה שינויים.

בלילה מקבלת חדר בבית החייל. בגלל מדיניות חדשה מצרפים אותי לחדר שכבר יש בו מישהי.

בדרך כלל הייתי נותנת לה את המרחב שלה ונשארת בפינה שלי, אך המטרה שלי במסע היא לעשות דברים שונים מבדרך כלל.

מתחילה לדבר איתה, ומבינה שהיא בעצמה נכנסה למסע מאוד לא פשוט. שתינו מפיקות נקודות מבט חדשות לחיים אחת מהשניה.

13.7, יום II

אתמול תיכננו לאחד מסעות ולהמשיך יחד, אך היום התחרטה.

המשכתי לבד, פתוחה לעוד שיעורים על החיים.

בבוקר אוכלת ארוחת בוקר בבית החייל, מפנה את החדר ומתקדמת לעבר הקניון.

יש המון זמן להעביר עד שאוכל להכנס לבית החייל בעיר אחרת- חדרים ניתן לקבל החל משעה 15:00.

עד השעה המיועדת יושבת על מחשב מושאל מארומה, צופה בסרטו החדש של ג'ים קארי (מר פופר והפינגווינים)

ומתפוצצת מצחוק כמו שלא צחקתי ממזמן, ואפילו יש זמן לאכול צהריים במסעדה משובחת.

בצהריים מגיעה לבית החייל, ומתבשרת שאין מקום- קבוצה של 150 איש תיכף צריכה להגיע.

שיט! מה אעשה עכשיו? לא מכירה כלום ואף אחד בעיר הזאת. לאיפה אלך?

קול אחד שבי תמיד רוצה לוותר ישר כשמשהו לא מסתדר- ולכן מתחילה להתקדם לתחנת האוטובוס בשביל לחזור הביתה.

יש בי גם קול אחר שמחפש פתרונות אחרים ולא נח עד שמשיג את מבוקשו- ולכן מהר מאוד מתחרטת על הרעיון לפיצוץ הטיול.

 אין סיכוי שבעולם שאוותר על בילוי לילי ספציפי שחלמתי עליו ממזמן! לא רוצה לחזור הביתה לפני המועד המתוכנן!

הקשבה לקול השני מסייעת בהגשמת הרצונות העמוקים שלי והופכת אותי באופן עקבי למאושרת יותר.

במוקד של 144 קיבלתי טלפון של אישה שמשכירה דירות לפי מספר לילות- 120 ש"ח לאדם בחדר זוגי.

החדר קטן במיוחד עם 2 מיטות, מקרר, שירותים, מקלחת ומזגן. אין טלוויזיה. הדיירים האחרים שחיפשו מקלט לילה שקטים במיוחד- מצויין!

ככה באמת יש אפשרות להשקיע בעצמי.

כשדלת אחת נסגרת, אחרת נפתחת במקומה- ולפעמים היא הרבה יותר טובה מקודמתה.

אם כן היתה דירה בבית החייל, הרעש מהקבוצה הגדולה היה בלתי נסבל.

אחרי מקלחת ושנת צהריים ארוכה, יוצאת בערב העירה, סוף כל סוף בלבוש אזרחי ונשי במיוחד.

כשחזרתי לחדר המשכתי לקרוא את הספר, ולפתע שמתי לב שלא הפעלתי מוזיקה. זו התנהגות נדירה אצלי.

המטרה של מוזיקה בחיי היא להתגבר על רעשים פנימיים, וכשהמוח נקי מטרדות- אין צורך במוזיקה.

לא מצליחה לישון ויוצאת שוב העירה. קולטת דוכן שבו הדילר מבקש מהקהל להמר על מיקום אס מתוך 3 קלפים.

הוא מערבב את הקלפים ממש מהר ולא מצליחה לעקוב אחרי האס, אז מחפשת מאפיינים חיצוניים של הקלף (כמו קיפול בקצה), ומהמרת על 50 ש"ח. הפסדתי. יש לקחת אחריות על בחירות שלנו ולהיות מודעים לאפשרות שנטעה. ואם זה קורה, אסור להאשים את הצד האחר. הרי הבחירה היתה נטו שלנו לבצע את המהלך. מסקנה נוספת היא שאני מעדיפה להסתכן בחיים ולטעות, מאשר שלא להסתכן כלל ולחיות את חיי בצל.

לקראת סוף היום שמתי לב שאני מדברת עם יותר אנשים, ואנשים יוצרים איתי קשר.

השלכתי את זה על העובדה שחיוך לא ירד לי מהפנים, והחיוך שלי מקסים.

14.7, יום III

 עזבתי את החדר השכם בבוקר, והייתי בדרכי להסתובב קצת בת"א.

חיילת שלי מתקשרת בשעה 8:15 בוכה, ומדווחת שאיש יקר מהיחידה שלנו נפטר. ההלוויה בשעה 13:00.

עושה חישובי זמנים ומבינה שבשביל להספיק להגיע בזמן עלי להקפיץ מישהו שיתן לי נעליים סגורות מגולחצות (הייתי רק עם סנדלים, וזה לא מכובד לטקס הלוויה) ומסיר לק. מספיקה להגיע להלוויה, ולאחריה נוסעת לת"א. נכון שכרגע מישהו מת, אבל אני לא מוכנה לאפשר לשום דבר להרוס את השבוע הנפלא הזה.

אחרי ת"א נסעתי עם עוד 5 חבר'ה לעשות לילה לבן בחוף ים.

היה מלא אוכל, אלכוהול ומצב רוח טוב. הרשתי לעצמי להיפתח ולצאת מהכבדות שמאפיינת אותי לרוב.

עושים הרבה שטויות!

אם אני רק נותנת לעצמי צ'אנס להסיר מחסומים שפיתחתי במהלך החיים, להיקשר לאנשים ולחשוף את עצמי,

מצליחה ליצור קשרים חברתיים מספקים ומהנים.

15.7, יום IV

חוזרים הביתה אחר הצהריים.

המסע החיצוני הסתיים,

אך המסע הפנימי שמטרתו לגלות את המהות שלי לעולם לא יגיע לקיצו. תמיד אחשף  לתובנות חדשות והתקרבות לאני הפנימי והאמיתי שלי.

זה כל כך כיף!

נמצאת בתוך מסע שאין לו סוף

**

הפוסט משתתף בפינה ברשימות- "זו [לא] אני": דברים שהעזתי, בניגוד לתמיד.