המתנה וסבלנות הם לא הצד החזק שלי- כשיש בי רגשות חזקים, אפעל.

בא לי לשנות צבע שיער, אעשה זאת במיידי.

רוצה לשבור שגרה, לא אחשוב פעמיים, אקח תיק קטן ואסע רחוק לכמה ימים.

מתחשק לי ברמה בלתי נסבלת לאכול משהו ספציפי, ואהפוך את העולם בשביל להשיג אותו.

לא סתם אמא שלי מזכירה בכל הזדמנות שגם בבטן לא הייתי מסוגלת לחכות מספיק, ונולדתי פגית.

כשהייתי בערך 4 חודשים בתפקיד בצבא החלטתי שלא מסוגלת יותר לעמוד בזה, לא הייתי אפילו מסוגלת להכנס למשרד.

בשיא הסערה הפנימית שלי, פניתי למפקדת בבקשה למעבר תפקיד, ומצאתי כל סיבה אפשרית, כולל דברים שלגמרי תלושים מהמציאות.

הסבירו שזה לוקח זמן, שקשה למצוא לי מחליפה כי יש מחסור באנשים שהוכשרו כמוני, שמדובר בשינוי תקן וכו' וכו'.

מדובר בסיפור של כמה חודשים, ועלי להתאזר בסבלנות.

ה"כמה החודשים" המדוברים חלפו להם במהרה, ומחר יש לי ראיונות בדרגים הבכירים בצבא. ההמתנה נגמרה.

יודעים מה הבאסה?

שבינתיים הסערה חלפה. התמקצעתי. התרגלתי. התחברתי. השתחררתי...

אפשר אפילו להגיד שמצאתי כמה וכמה רגעי אושר וסיפוק גדולים במיוחד. שהצלחתי לשנות דברים.

מקווה שלא הגיע הזמן לשלם על האימפולסיביות שלי.