מוציאה את התרופה שתהיה עוד כמה דקות בתוך שריר הגלוטאוס מקסימוס בישבן.

אבקה- צריך להמיסה לפני הפעולה הלא נעימה.

מחפשת הוראות המסה על הבקבוק. במה למהול? וכמה?

לא כתוב.

מחפשת בארון התרופות את הקופסא המקורית או עלון השימוש- אינם.

האח השני והיחיד במחלקה אומר למהול ב7.5 מ"ל מים להזרקה.

נשמע לי המון, אך מקשיבה לאח הוותיק והמנוסה.

מוהלת ומכינה את כל העסק הזה, אבל כמה רגעים לפני שאני הולכת לחולה..

משהו עדיין  נראה מוזר. אין מצב שכל הכמות הזאת צריכה להכנס לתוך שריר......

מחפשת את הרופא בשביל לוודא את ההוראה, אבל הוא הלך לפרק זמן לא ידוע.

במחלקה אחרת היו שני אחים. כשראו את המזרק המוכן אמרו ביחד בפליאה:

"מה?? מהלת בכל כך הרבה נוזל? ועוד במים?!?!? מה פתאום?????"

והראו לי הוראה כתובה בענק (שלא היתה קיימת אצלי במחלקה..)  שאומרת כי יש למהול ב3.2 מ"ל לידוקאין- שזה חומר מאלחש.

התרופה הזו כואבת.

הסברתי לאח הראשון את צורת המהילה הנכונה.

כמה דקות אחר כך, האח שהסביר לי לקח אותו לחדר, סגר את הדלת, ודיבר איתו. אין לי מושג מה הלך שם.

לא יודעת מה הפריע לו יותר: שפגעתי ב"אגו הגברי" שלו, ש"הלשנתי" לקולגות אחרות, שאחות טרייה מאוד מחנכת אותו, או שאלוהים יודע מה.

היה איתי ברוגז לכמה דקות. אולי הוא עדיין כועס.

לא נעים במיוחד, אבל אני מעדיפה להזריק נכון ושהוא יכעס, מאשר ללכת אחריו "על עיוור"ולסכן את המטופלת חסרת האונים.

אחרי שהכנתי את כל הזריקות לטוסיק, התחלתי לחלק תרופות לבליעה.

כמעט והתלבלתי בין שתי מטופלות שנראות לי אותו דבר. הוא הזהיר אותי.

אז אולי לא רוצה להתנקם בי אחרי הכל, והכל פרי דמיוני?..

זה כבר לא משנה.

העיקר שנפתח תמיד 7 עיניים ונבקר את עצמנו בלי סוף.

מעבר לסכנה של שלילת הרישיון לעסוק בסיעוד, עומד מולנו בנאדם. אם אנחנו לא נגן עליו, אף אחד לא יעשה את זה!