היום בחדשות היתה כתבה קצרה על חלווה ואופן ייצורה (או ייצורו?...).

מעולם לא אהבתי חלווה, אך היתה תקופה של 4 חודשים שטחנתי את זה. עד ששוב חזרה הסלידה.

ופתאום.. תשוקה בלתי מוסברת קפצה לבקר את לשוני.

ולא רק לחלווה.

תמיד בארוחת הבוקר בבסיס, לצד כל המטעמים המפתים, נחה לה קערת דייסת סולת.

ותמיד חשבתי לעצמי- מי לעזאזל אוכל את העיסה??

אין לי מושג מה נחת עלי, אבל התחשק לי את הג'יפה הזו.

חיש מהר שאלתי את אמא איך להכין, ומצאתי את עצמי מול החומר הבלתי מזוהה.

טעמתי

וטעמתי

ומשום מה היה לזה טעם של מרק עוף.

ובכל זאת אכלתי..

נו, מילא, בתור אחת שבחלבון ביצה קשה מרגישה טעם של מתכת, אי אפשר לסמוך במיוחד על חוש הטעם שלי

 -

לאחר פוסט מטומטם, חייבים לאזן עם אחד איכותי, פוסט עם אמירה חברתית חשובה.