בתחנת הרכבת של יבנה יש רציף בודד.

מצידו האחד תיראו שטחים ירוקים, מרחבים וחופש, ומצידו השני עיר בנויה ומתועשת.

בעודני ממתינה לרכבת לתל אביב, התהפנטתי על הפרדס מימול.

כשהייתי קטנה היה לנו מול הבית פרדס דומה עם גידולי תפוזים.

יום אחד סבא לקח אותי לתוך הפרדס, שלף אולר מכיסו, והתחיל לקלף לנו כמה.

התחושה היתה מעורבת: כיף גדול מהיציאה היחידה מעולם שהיתה לי לבד עם סבא, משולב עם פחד עצום שיתפסו אותנו.

בתוך הפרדס היה מפעל לשיש, והנחתי שהם בעלי המקום. כל שניה הצצתי בשביל לוודא שלא ראו אותנו מתגנבים..

עברו שנים מאז. סבא שלי נפטר, והפרדס יחד עם המפעל הוחרבו למען הקמת שכונה. מיותר לציין שגם ילדותי חלפה כלא היתה.

הבנתי שכאשר אני:

- שותה שוקו חם

- קונה שטויות מחנויות של הכל בדולר/בשקל

- רואה סרטים מצויירים

- מתחפשת בפורים

- הולכת שבי אחרי רצונות אימפולסיביים

- אוכלת תפוחים מסוכרים (אלו שמצופים בסוכריה אדומה)

- אוכלת דייסה (ראו פוסט קודם)

- אופה עוגיות שוקולד צ'יפס

- שוכבת על אמא ומניחה ראשי על חזה (לא, לא איך שאתם חושבים..) כאילו הייתי תינוקת בת יומה

- מתלהבת וצוחקת משטויות,

למעשה קיים ניסיון לחזור לתחושות מהילדות.

כשהגעתי לחוף הים והרגשתי את קרני השמש החמימות והבלתי אופייניות לעונה,

כל מה שרציתי לעשות היה כמו בילדות כאשר נסענו לחוף בספונטניות:

לפשוט את הבגדים, להישאר עם תחתונים (ולפעמים בלעדיהם..), להיכנס למים ולא לחשוב אם מסתכלים או לא.

הבעיה היא שאחר כך הייתי גומרת במשטרה. או במיטה של מישהו.

אז במחשבה שניה.. אולי חבל שלא עשיתי את זה