פראירית היא המילה שהכי מרגיזה אותי. יותר נכון להגיד התחושה הכי מרגיזה..

* הייתי קצינה תורנית בשבת, ומשפחה הגיעה לבקר את אחד השומרים. בן משפחה הרגיש לא טוב, ובמקרה הוא היה חייל.

במקום לטרטר אותו לביקור רופא (שאמור היה להפתח 7 שעות לאחר מכן), עשיתי לו טובה-

ולאחר בירור מקיף נתתי אופטלגין ושני ימי גימלים.

היום קיבלתי טלפון מאחראית המרפאה שבה הוא מטופל, אמרה שקפץ במערכת מפגש חריג. המפגש שלי.

אסור היה לי לעשות את זה, אפילו שפעלתי לפי סמכויות אחות.

* במשמרת הערב בבית החולים הלכתי להחליף מדים, ושאלתי את כל העובדים אם גם הם צריכים. אחות אחרת במחלקה אמרה בעדינות שיצאתי ממש אבל ממש פראירית, וככה אני מרגילה את כולם לסנג'ר אותי.

* הפטרולים שלנו משתמשים במירס. אותו מירס עובר כל יום לשומרים הבאים, ואף פעם לא היתה בעיה עם זה במשמרות שלי, אפילו לא עלה בדעתי לבדוק שהמירס חזר למקומו בחמ"ל. היום הסתבר לי ששומרים שבאו אלינו מבסיס אחר לקחו את המירס איתם.

הרס"ר חם עלי רצח..

*אני גמישה וותרנית מידי עם החיילות שלי, וכנראה הן מנצלות את זה. היום, כשלא הייתי בבסיס, המפקדת שלי הגיעה לבדוק מה קורה אצלנו, וכעסה על מה שראתה. למה אני חייבת להיות כזו ולתת לחיילות לעשות מה שבא להן? למה אני מרגישה חייבת לתת יד חופשית? ולמה אני לא מסוגלת להאציל סמכויות? הכל נופל עלי.

מרגישה שהכל יוצא עקום.

למה כל כך איכפת לי מה אנשים חושבים/מרגישים ורוצים?

למה לא רואה לנגד עיניי את מה שיחזור אלי בסופו של דבר?

ולמה, לכל השדים והרוחות,לא התפתחתי להיות ביצ'ית?

הלוואי והייתי יכולה להגיד (ולהתכוון לכל מילה) "שכולם יקפצו לי".