חייל מגיע אלי להוצאת סיכות לאחר ניתוח.

עבר עלי יום קשה, קניתי סוכריות M&M כנחמה. כמה שקיות. היה באמת יום קשה.

וכשראיתי אותו, את אותו חייל שהגיע להוצאת סיכות וחבישה,

היה בי צורך עז במיוחד להתנהג בליצנות ולשדל אותו לאכול שקית אחת.

עברו הימים והתראנו שוב במסגרת תפקידי.

הוא זכר אותי, אבל אני לא זכרתי אותו. ככה זה כשרואים עשרות חיילים מידי יום.

הוא הזכיר לי את מה שקרה, וסיפר כי באותו יום נתן למישהו זר כסף לאכול.

אחר כך הוא היה רעב מאוד, אבל נגמר לו הכסף.

ובדיוק נחתתי עליו עם הממתק המשביע.

ואתמול, ערב יום השואה, רציתי מאוד לאכול משהו בחוץ עם אמא.

כבר בשעה 18:00 כל בעלי העסק בהם עברנו היו סגורים, אך לא התייאשנו:

ב18:50 נמצאה פיצריה פתוחה. ביקשתי שני משולשים, אך הם בדיוק עמדו לסגור, ונשאר להם בצק רק לפיצה משפחתית אחת.

קניתי אותה.

בעודנה בתנור הגיעה סבתא והתחננה ל-3 משולשי פיצה כי הנכדים שלה רעבים באוטו.

הצעתי לה להתחלק בתבנית הפיצה- ככה הם שבעו, ואנחנו לא נשארנו עם פיצה עודפת.

הפיצה היתה חצי זיתים ירוקים וחצי שחורים.

אנחנו אוהבים יותר שחור, והם אוהבים יותר ירוק.

אפילו בתוספות זה הסתדר.

וזה קצת חסר התחשבות כשאני מדברת על אוכל ביום השואה........