תתארו לכם שמידי יום ביומו, למשך מספר שנים טובות, העצמאות שלכם נלקחת.

מעירים אתכם, מקלחים אתכם, מייבשים, מלבישים, מטפלים בפצעים, מחליפים טיטולים, מאכילים, מסרקים ואפילו מקנחים את האף.

את הפעולה האלמנטרית ביותר כמו שתיית מים- אינכם בהכרח יכולים לבצע ואתם זקוקים למסמיך למניעת השתנקות.

תלויים באחרים לכל, חוסר אונים מוחלט.

הדבר היחיד שאתם עושים זה לישון ולאכול. אם אתם מתקשים ללעוס, תקבלו עיסת בלנדר מגעילה.

ואם אתם אפילו לא מסוגלים רק לבלוע, תהיו תלויים בזונדה/פג.

ואין לכם עם מי לדבר, כי כמעט כולם ישנוניים מידי, משעממים מידי, מיצו את עצמם יותר מידי.

וכי תמיד אתם יושבים ליד אותם אנשים, אז על מה כבר אפשר לדבר? (אם בכלל אתם מסוגלים לדבר.. יש כאלו שיכולים להזיז רק את העיניים..).

ככה זה במחלקה הסיעודית בה אני עובדת.

באחת המשמרות דיירת  החלה לבכות.

כששאלתי מה קרה, היא אמרה שהיא חייבת לצאת החוצה וביקשה את עזרתי, כי היא ממהרת להצגה שמתחילה עוד רבע שעה.

פעם אחרת היא סיפרה שמתרגשת בגלל המעבר למחלקה,

ואתמול שמחה  מאוד כי חזרה מהים בפעם הראשונה בחייה.

מיותר לציין כי לא היתה שום הצגה, היא נמצאת במחלקה שנים, ואני משוכנעת שאינה זוכרת איפה בכלל יש ים בארץ...

והמחשבה הראשונה שעולה בראשי היא "איזו מסכנה!! דמנטית לגמרי!! אין לה מושג איפה היא!!"

ופה נפל לי האשראי (כבר לא משתמשים באסימונים..)-

עדיף שלא תהיה מודעת לדברים שהיא עוברת.

אולי זה ישמע משוגע, אך מה שישמור על "שפיותה" במקום זה להיות בטוחה שהיא בת 25 ויש לה חיים עשירים ומלאי התנסויות ותוכן.

אז אני עושה Like לדמנציה