מדים זרוקים בכל פינה, מדים לבנים ומדים בצבע ירוק זית.

 מעט לקים והרבה אציטון, כי מותר לשים לק רק בסוף שבוע.

 וקצת שוקולדים וסוכריות, לרגעים של דחף עז למתוק.

 וספרים. ספרים שיושבים חודשים על המדף, משוועים לקצת תשומת לב.

 ופתקים. כל מיני פתקים עם הערות שכבר לא רלוונטיים, רק מחכים להיזרק לפח.

 ונעליים.

ובגדים אישיים.

 הכל בבלאגן שלם.

 מחר מגיע, והחדר נראה אותו דבר.

 יום נוסף עובר, והדברים רק נערמים.

 עד שמגיע הזמן שבו הכל יוצא מהחורים, ונפתח מסע ניקיון שלם.

 החדר נקי ומצוחצח.

 רק ש... הוא מחזיק ככה פחות מ24 שעות.

 החיים נראים בדיוק כמו החדר שלי, בלתי ברורים.

 ללא סדר, ללא מהות, ללא גבולות ברורים, ללא מטרה.

 זה תמיד נמצא אי שם בתודעה, אבל פורץ במלא הכוח תמיד באותה תקופה,

 בתחילת שנה חדשה.

 וכאן מתחילות ההבטחות של מעכשיו אעשה את הדברים אחרת. מעכשיו הכל יהיה שונה.

 ומגיע יום ראשון, ושני, שלישי וכו', ואני קולטת שחודש עבר והכל אותו דבר.

 אני נשאבת לחיים הנוכחיים שלי, למרות שברור כשמש שהם לא טובים בשבילי.

אבל למה? מה הוא אותו קול שעוצר אותי מלשנות דברים ולדבוק בכך?

מה מונע בעדי מלצעוד לעבר המצב שאידאלי כפי שאני מבינה אותו?

בזמן האחרון הדבר שאני רוצה הכי הרבה זה להעלם לכמה ימים.

ליסוע לאן שהרוח תיקח אותי, ולתת לגורל לעשות בי כרצונו. בעבר מצאתי את עצמי בכל מיני מקומות, והתובנות הן עמוקות מאוד כשאתה מבלה מספר ימים רק עם עצמך.

אבל זה עוד לא קרה.

אז אני כאן, בחדר, מוקפת בכל המדים, הלקים ושאריות של מה שאני.

חושבת שאם הפוסט הזה היה נכתב לפני שנתיים, כשהשקעתי בישראבלוג והיו לי המון קוראים ותגובות,

הייתי מקבלת נקודת אור.

עכשיו.. בואו נודה באמת. אני די כותבת לעצמי.

אז בשלב הזה זה הופך לסביל יותר לבוא להגיד:"החיים שלי מבולגנים. אני מבולגנת".

תראו אותי,

כותבת פה כמעט 3 שנים וזה הפוסט היחיד שלא עבר הגהה או שינוי כלשהו.