אין לי עוד מילים

ואין לי עוד מחשבות,

בכל אופן לא מחשבות מודעות.

 שלב ההלם-עבר.

הכעס-גם.

השלב של ההומור המופרע, ציני ושחור כדרך לעכל- כנ"ל.

ועכשיו..

 אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

בוהה בחלל החדר. מנסה לישון כי בלילות לא מצליחה.

מנסה להקים את עצמי מה ספה ולצאת, לנשום אוויר,

אבל אין לי כוחות.

עכשיו אני באמת מעכלת.

 כי אחרי החג, בתאריך שאינו ידוע,

יוציאו לי גידול מהמוח.

 בדיוק היום בשבוע שעבר הייתי בטוחה שאני יוצאת לקורס קצינים בעוד חודש, הגשתי מכתב התפטרות מהעבודה.

ופתאום, ביום בהיר אחד, כל חיי התהפכו. אין קורס קצינים,לפחות לא עכשיו, מנוטרלת מהצבא ומהעבודה האזרחית שלי,

וממקום של גוף מטפל הפכתי להיות מטופלת.

אני לא מעשנת, לא שותה,לא לוקחת סמים (ואל תבינו אותי לא נכון- אין לי בעיה עם מי שכן) אדם שמכבד אחרים, ובכללי אדם טוב,

וזו התמורה שלי?

מתחילה להרהר וחשוב מחדש על איך אני תופסת את האנושות בכלל ואת החיים שלי בפרט,

והמסקנה היא....

צריך להפוך לעוכרת ישראל. ביום הבשורה אכלתי שרימפס. היה טעים. מאוד.

אעשה אפילו פרסומת גלויה ואספר שאכלתי באספרסו בר בגן העיר בראשון לציון.

 ועשיתי עוד דברים שסביר להניח שאחרת לא הייתי עושה .

לפחות יצאו מזה דברים טובים